הסוד שהצלחתי להסתיר מעצמי איים להופיע
לא היה לה אומץ להביט לתוך העיניים שלי. נדמה לי שהיתה מין תחושה כזאת, באוויר, שאם היא תפקח את עיניה ותביט לעברי - משהו יקרה. משהו בעולם הגדול יהיה אחר, לתמיד. ליל הדב
ציירתי בשבילה, מחדש, את הדוב. גם היא טיפוס שאוהב חיות פרא. השתמשתי בכל סוגי האדום שהיו לי. התחלתי במים ועברתי לגואש ואז לפסטלים משומנים ובסוף לאקרילי. כל הטכניקות שאני אוהב לחיות בעזרתן. זה היה דוב מעורבב, גדול, עם שיער מלא, עיניים שקועות גדולות ואוזן אחת מקופלת, פצועה. ראיתי שהיא לא שקטה בגלל הציור.
היא היתה מקבלת בקלות את הציורים שלי, כמו אמא שזוכה לראות את הבן שלה בסוף יום לימודים, היתה מעודדת אותי כל פעם מחדש להמשיך ולצייר. היתה בוחרת את המלים הנכונות בשבילי. כמו למשל, "האקוורל הזה, הוא בא לך כל כך טבעי", או "הצבעים והמריחות האלה של המכחול, כאילו נגעת ובאותו זמן לא נגעת".
על עצמה היתה מעידה ללא קושי וללא שמץ של קנאה שאם היתה צריכה להחזיק מכחול ביד, הכל סביבה היה רועד. היד, המכחול, הבד... "מאיפה יש לך את האומץ?" היתה שואלת ומכניסה את העיניים החומות שלה, ההשראה הכי מוצלחת שלי, לתוך מחשבותיי. עמוק פנימה.
הפעם הפנים שלה בחרו לספר סיפור אחר. דווקא כשהגעתי אל הדוב הגדול, אל הנושא שציפיתי שתחבק אליה בחום, וכמובן גם אותי, דווקא אז הסתבר שהיא שינתה את הכללים של המשחק.
"יש משהו רע בדוב הזה", אמרה.
"רע?"
"רע מאוד. רע ונורא".
"באמת?"
"לא אגיד לך דבר כזה סתם, נכון?"
רגע של שתיקה. זה מה שהיה שם. רגע של שתיקה.
"אבל איפה? למה?" שאלתי.
התקרבתי מעט יותר ממנה, כמו להשיג איזה יתרון שיש לאנשים העומדים קרוב יותר לציור. חיפשתי בתוך הפנים של הדוב שתפסו כמעט את מלוא שטח הציור איזה רמז שיפנה אותי אל תוך המחשבות שלה. אחרי שבע שנים יחד, מובן היה שיכולתי לצפות לרמז כזה.
"זה דוב שיש בתוכו משהו רע" היה כל מה שהסכימה לחזור ולהגיד.
"את רוצה שאני אוציא אותו מפה?" שאלתי.
היא הימהמה משהו. כמו נהמה עצובה של דוב. דוב אחר
עוד מבט:
סודות ושקרים מצמררים של חיי נישואים
שרית פרקול
"אנחנו חושבים שאנחנו מכירים את האנשים שאנחנו אוהבים", כותבת פרלי, "מה שהרגשתי באותו ערב - שאינני מכירה את הולנד, שאינני מכירה את עצמי, שאולי פשוט אי-אפשר להכיר ולו נשמה אחת בעולם הזה - היתה בזה בדידות מהלכת אימה". תובנות מתוך ספר מומלץ מאת אנדרו שון גריר
"הוא עדיין יהיה הדוב שלך. הדוב שציירת. בשבילי. זה לא משנה אם הוא מביט בנו פה בחדר או בחדר ההוא, או במדרגות או למטה בתוך הפח הירוק. הוא הרי ממשיך להיות הוא כל הזמן. הדוב שציירת".
"כן, זה הוא. הוא לא ישתנה", אמרתי. "אבל אני יכול להרוס הכל. לצייר מעליו. יש לי רעיון חדש. את תאהבי אותו".
היא הימהמה משהו. כמו נהמה עצובה של דוב. דוב אחר. "אבל אז חלק אמיתי ממך יעלם", המשיכה עמוק לתוך השתיקה החזקה שלי.
היה איזה פרק זמן שחלף. אני לא זוכר מה עשיתי בפרק הזמן הזה, נראה שהסתובבתי בחדר. בחלוק. נדמה לי שלבשתי את החלוק. אני והיא האחרונים בעיר הזאת שעוד הולכים עם חלוקים. שנינו מרגישים מטופשים בחלוקים האלה, מיושנים, רחוקים, אבל שנינו אוהבים את הטיפשות הזאת ממש, את הריחוק שמשרה שלווה. בסוף המחשבות חזרתי אליה. היא עמדה שוב מול הציור ובחנה אותו. לא היתה לי ברירה אלא לדבר. להביט בה ולדבר. לעצור את גלגל המחשבות המאיץ שלה.
"איזה חלק ממני?" שאלתי. הרגשתי איך הקול שלי נלחץ.
"מה?" היא אמרה.
"אמרת שחלק ממני ייעלם..."
"אה, כן. החלק הזה. זה שלא ראיתי עד היום. כל השנים האלה. כל השנים הרבות האלה".
"את לא מתכוונת באמת, נכון? זאת אומרת... זה לא יכול להיות שכל הזמן הזה... שפתאום את מגלה משהו... ועוד דרך ציור", צחקתי.
נראה שבכל זאת הייתי עם החלוק. יש לי איזה זיכרון של תחיבת כף היד לתוך כיס. אני זוכר שהרגשתי משהו רך. הדבר הרך היחיד שהיה בסביבה. היא הושיטה את היד שלה אלי וחיכתה שאכניס לתוכה את כף ידי השנייה.
זה מה שעשיתי. היה לנו רגע של ביחד, של שייכות, של זוגיות. וכשהרגע חלף, חששתי ממה שעתיד לבוא. הסוד שהיה לא רק הסוד שאני מסתיר מפניה, אלא גם הסוד שהצלחתי להסתיר מעצמי, איים להופיע. לצאת לאור.
"מה מיוחד בחיות שיש להן עיניים מקדימה?" שאלה אותי
מבט פילוסופי:
האמת המלאה היא צורך רומנטי הרסני
אבינועם בן זאב
כמו שנכנסים זה לגופה של זו, כך גם נכנסים זה לנפשה של זו. וכמו שחושפים את הגוף, כך חושפים סודות. הסוד, לוחשת האידיליה של חיים יחד, הוא קן צרעות. פיתוח של גלאי שקר נייד כבר בעיצומו. אבל אם תשאלו אותי, אין זוגיות טובה בלי סודות
התחלתי לצייר. ציירתי כל מה שפראי. היא אוהבת חיות פראיות. אני תמיד מזכיר לעצמי. אף פעם לא שוכח להזכיר לעצמי. ציירתי עוד דובים וכלב, בעצם לא אחד, שלושה או ארבעה, כולם רצים בשדה, ציירתי יגואר שחור ומבריק וינשוף בגודל טבעי ואריה זקן. ציירתי במכחולים עבים, בצבעים חזקים, ציירתי בכחול ובאדום, בסגול, המון סגול. גם כשעצרתי, מתשישות, המשכתי בראש לצייר את כל החיות שיש להן עיניים מקדימה, לא בצדדים.
"מה מיוחד בחיות שיש להן עיניים מקדימה?" שאלה אותי, באחת מהתקפות הציור שלי.
"אלה חיות טרף. לחיות טרף יש עיניים מקדימה. אצל חיות שלא טורפות העיניים בצדי הראש".
"עיניים מקדימה כמו אצלנו?" היא שאלה.
"כמו אצלנו".
היא הביטה בציורים החדשים שצצו מדי יום. לא הסתרתי אותם ממנה, כי חשבתי שאולי עדיף ככה. רציתי בעצמי לגלות עוד מאותו הסוד שהתגלה לה. הסוד שהיה גלוי לה יותר ממה שהיה גלוי עבורי. היא סקרה אותם בעניין. הסקרנות של ליל הדוב שבו היא ראתה יותר ממה שאפשר לראות במבט חולף שיכנעה אותה שכדאי לחפש בתוך הציורים. אבל התגובה שלה שוב היתה קלה. נינוחה מאוד. היא אמרה, "אלה מאוד חמודים".
"זהו?" שאלתי.
"כן", אמרה.
"ואת לא רואה בהם שום דבר... כלומר... בפנים... כמו שראית בדוב?"
"לא. אמרתי לך. הציורים האלה מאוד חמודים".
חיכיתי שהיא תגיד עוד, אבל היא כבר המשיכה הלאה. לקחה את הסוד שלי אליה, לתוכה, שמרה אותו שם מבלי שתרשה לי להתקרב.
ערב אחד הופעתי בחלוק. אני בטוח שלבשתי חלוק. זה היה החלוק שלה. ניסיתי לשחק בעצמי איזה משחק. משהו שבו אנחנו מתחלפים אולי בתפקידים. רופפתי מעט את השרוך שחיבר בין שני קצוות החלוק. החזה שלי בלט החוצה. החלוק שהגיע עד לירכיים, חשף את הברכיים שלי ואלה נראו לי מעט עקומות כשעברתי ליד המראה הגדולה באמבטיה. "את באה למיטה?" שאלתי. השעה כבר היתה אחת בלילה. לפחות אחת בלילה.
הרגשתי איך היא מרחרחת את הכוונות שלי
היא הזדקפה. יכולתי להרגיש איך היא עוצרת את המחשבות שלה כשכפות הרגליים שלי נחתו על השטיח השעיר והתקרבו מאוד לקצות כפות רגליה, שנמתחו לרוחב אותו שטיח וציפורניהן משוחות לק אדמדם. היא ישבה על הספה, עסוקה באיזה תשבץ או אתגר מחשבתי, מחכה לצעד הבא שלי, ואני שהרגשתי איך היא מרחרחת את הכוונות שלי, זזתי בזהירות צעד אחד לאחור. "כבר מאוחר", אמרתי.
היא הרפתה מעט מהשרירים ברגליים. ברגע ההוא הבחנתי כמה היא היתה מכווצת. הנשימות שלה עדיין היו קצרות, מהירות. "אתה הולך לישון?" סיננה. לא היה לה את האומץ להביט לתוך העיניים שלי. נדמה לי שהיתה מין תחושה כזאת, באוויר, שאם היא תפקח את עיניה ותביט לעברי - משהו יקרה. משהו בעולם הגדול יהיה אחר, מעכשיו ולתמיד.
"מחר בבוקר אני הולך לנסות ולמכור כמה מהציורים", אמרתי. "יש בחור חדש, אחד גבוה, שמחפש ציורים והוא בסגנון שלי. דיברתי איתו".
"זה נהדר", אמרה.
"כן", אמרתי אני.
יצאתי מהחדר ההוא והלכתי לחדר האחר. נשכבתי במיטה. מולי על הכן היה הדוב. אותו הדוב. לא ידעתי אם אני הייתי זה שהציב את הכן ועליו הציור מול המיטה, או שהיא עשתה את זה כדי לבחון אותו באור של החלון הגדול בזמן שהייתי מחוץ לבית.
הדוב הביט בי ושתק. גם הוא, כמוה, ידע יותר ממני. הם שניהם אחזו, כל אחד בדרכו, פיסת מידע מתוך החיים שלי. מתוך היסודות הכתובים של החיים שלי.
"מחר בבוקר אנחנו נפרדים, אני ואתה", אמרתי לו וכיסיתי את עצמי מעל הראש.
מתחת לשמיכה הדקה יכולתי להבחין באור שהגיע מהסלון. היא נשארה שם כל הלילה, עם התשבצים שלה והמשחקים החשבוניים והמחשבות. עם כל המחשבות.
ידעתי שמעכשיו והלאה אני חשוף יותר, פגיע, כמו כל אחת מהחיות האלה שמעולם לא העזתי לצייר.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
