זהו, החלטתי, אתה לא רשאי לגעת בי יותר
אתה לא יכול לנשק אותי. אתה לא יכול להיות איתי, להתגעגע אליי, ללחוש מילים מתוקות באוזניי, ואז ללכת אליה. אתה לא יכול ליהנות משני העולמות. המחיר שאני משלמת גבוה מדי
אתה מכיר אותי, לפעמים נדמה לי שיותר טוב ממה שאני מכירה את עצמי, החבר הכי טוב שלי, היחיד שנתתי לו להיכנס הכי עמוק שאפשר, שחשפתי בפניו את נפשי, נשמתי וגופי, את כל הצדדים שלי, את כל מי שהנני, ועדיין אתה שם.
ראית אותי צוחקת ובוכה, כועסת ושמחה, כואבת ועצובה, טועה וצודקת, רעה וטובה, אוהבת ושונאת. נשענתי עליך ברגעים הכי קשים, השאלת לי כתף לבכות עליה ולחשת באוזני שיהיה בסדר. ואני האמנתי לך. צחקתי איתך ברגעים הכי טובים, צחקתי כל כך שכמעט לא נשאר לי אוויר.
אתה הסלע שעליו אני מתנפצת, כי אני יודעת שלא משנה לכמה רסיסים אתרסק, אתה תהיה שם כדי לאסוף אותי בחזרה.
אבל אתה לא שלי. אתה של אחרת.
אמרת לי לא לחכות לך. אני לא מחכה, מעולם לא חיכיתי. המשכתי ועדיין אני ממשיכה לחפש את האחד שלי. יצאתי עם אחרים ואפילו אהבתי אחר. אהבתי אותו בכל הלב והנשמה, כמו שאני יודעת ומסוגלת לאהוב. הורדתי את החומה ונתתי לו להיכנס פנימה, חשופה בצריח. נתתי לו את ליבי ואמרתי לו זהירות שביר, והוא בחר ללכת ממני. וכשהוא הלך, כשהייתי שבורה וכואבת, פצועה ומדממת, באתי אליך. באתי אליך שתדביק אותי בחזרה, שתעטוף אותי בידיך, שתיתן לי להיבלע בחיבוקך, שתשכיח ממני את זה שאהבה נפשי, שתזכיר לי שעדיין אני חיה, שעל אף הכל, אני חזקה ואתגבר. עליו, עליך, על הכל.
הצורך שלי בך הוא כמו סם, כמו התמכרות
אני צריכה אותך. אני, שתמיד חשבתי שאני לא צריכה אף-אחד. הצורך שלי בך הוא כמו סם, כמו התמכרות. שלום, אני דייזי, ואני מכורה לבן-אדם. הוא הסם, ואני צריכה את המנה שלי. אני לא יודעת להגיד לו לא, ואולי אני לא מסוגלת או לא רוצה. כך או אחרת, אני כאן כי אני צריכה לשים לזה סוף. אני כאן כי נגמר לי המקום. נגמר לי המקום לאחסן את כל הרגשות שאני לא אמורה להרגיש אליו, נגמר לי המקום לאחסן את כל המחשבות שאני לא אמורה לחשוב עליו, נגמר לי המקום להעמדות הפנים. העמדות הפנים שלא אכפת לי כשהוא הולך, שלא מפריע לי שהוא של אחרת, שלא רודפת אותי המחשבה מה היה קורה אילו היינו נפגשים קודם, אילו הוא היה אוהב אותי קודם. הוא האהבה שאני לא יכולה לממש, ואני רוצה למצוא אחר, לאהוב אחר, לתת את עצמי ומעצמי לאחר.
(הוא לא מבין. הוא לא מבין שכל פעם הוא לוקח עוד חתיכה ממני ושוכח להחזיר. הוא לא מבין שכל פעם אני נשבית עוד קצת, עוד טיפה, וכל פעם זה נהיה קצת יותר קשה לוותר עליו.
זה לא היה ההסכם בינינו. כשרק הכרנו ולא היה בינינו דבר וחצי דבר, יכולתי להיות קצת מאוהבת בו. הוא תמיד ידע. הכחשתי, אבל אני שקרנית גרועה והוא מכיר אותי, וידע. ובפעם הראשונה שהוא נגע בי, בפעם הראשונה שהפכנו את הפנטזיה למציאות, עשינו הסכם. לא דיברנו על זה, אבל שנינו ידענו שהגבולות ברורים. הוא בא, והולך. כשאני צריכה אותו הוא שם. הוא ממשיך להיות בחיי, החבר הכי טוב, אבל עכשיו הוא גם מנשק אותי, ונוגע בי. והגבולות מיטשטשים. ועכשיו כשאני באה ומשנה את הכללים הוא לא מבין, זה לא ההסכם, זה לא החוזה שהוא חתם עליו. אני רוצה דברים שאין ביכולתו לתת לי, מפרה חוזה).
אז בבקשה אל תשאל אם אתה יכול לבוא. אל תשאל למה אתה לא יכול. כי אמרתי. ככה. כן, זו תשובה.
לא, אני לא אתחיל להסביר את עצמי. כי אתה יודע מה יהיה אם תבוא. אתה תיכנס בדלת כשה תמים, אבל אני אדע שעמוק בפנים אתה זאב טורף. נתחיל בשלום-מה חדש-איך בעבודה המנדטורי, אני אציע קפה, אתה תגיד למה לא, ועוד לפני שהמים יספיקו לרתוח כבר תהיה לידי, שפתייך נושקות לצווארי, ואני אתעלם ממך, אנער אותך ממני, ואגיד לא. תקיף ואמיתי. ואתה תניח לי, ותשתה את הקפה שלך, ובשנייה שאוריד לרגע את ההגנות שלי, אתה תסתער קדימה. אתה תגיד לי את כל המילים הנכונות ותלחש באוזני את כל הדברים שאני רוצה לשמוע, ואני אניח לעצמי להיסחף ולהאמין שמשהו טוב יכול לצמוח מזה. וכשתהיה איתי תהיה הכי שלי בעולם. אבל כשתלך, תהיה שלה.
אמרתי לך שאתה יכול לראות אותי מתי שתרצה. אני לא מוציאה אותך מחיי ולא נותנת לך ללכת משלי. אבל אתה לא יכול לגעת בי יותר. אתה לא יכול לנשק אותי. אתה לא יכול להיות איתי, להתגעגע אליי, ללחוש מילים מתוקות באוזניי, ואז ללכת אליה. אמרתי לך שאתה לא יכול ליהנות משני העולמות. אמרתי לך שכל פעם שאתה הולך זה קצת יותר קשה. אמרתי לך שהמחיר שאני משלמת הוא גבוה מדי.
שאלת אם אהבתי אותך מהתחלה. לא, לא מהתחלה. אני לא יכולה לשים את האצבע על הנקודה שבה זה קרה. אולי זה היה כשנשקתי לך לרגל יום הולדתך, אולי זה היה כשהיית חולה ולא הגעת וחסרת לי, אולי זה היה כשרבנו והתקשרת ולא עניתי והתקשרת שוב והתעקשת שאדבר איתך, והבנתי שאני חשובה לך.
תמיד יכולתי לשמור את האהבה שלי על אש קטנה. הקציתי לה שטח קטן בליבי, גידרתי אותו ואמרתי בסדר, כאן את יכולה להתקיים. ידעתי שביום שיבוא הגבר הנכון אני אקצה לו את השטח הענק, ואשאיר לך חלק קטן. ככה זה עם אהבות בלתי ממומשות. תמיד נשאר איזה חלק קטן, פצפון ממש, ששייך רק לו. לזה שהיה יכול להיות, לזה שהגיע מוקדם או מאוחר מדי.
אתה החבר הכי טוב שלי, הגבר היחיד שמכיר אותי כל כך טוב שזה מפחיד לפעמים, הגבר היחיד שנתתי לו להציץ לתוך נשמתי, שחשפתי בפניו את כל סבכי נפשי, היחיד שקיבל ומקבל אותי בדיוק כמו שאני. אבל אתה גם מסוכן. עבורי, עבור הלב הרגיש והשביר שלי גם ככה. אני חוששת לגורלו, אני דואגת שלא יעמוד במכה נוספת. כל עוד אני יכולה לאהוב אותך רק קצת, לתחום את האהבה הקטנה שלי בגבולות ברורים, אני בסדר. אבל כשאתה בא, ואתה איתי, ואתה קודח עם מבטך לתוך עיניי ולא נותן לי לברוח, ובונה איתי אינטימיות, וחולק מעצמך איתי, ולוחש לי מילים ומספר לי דברים, נוגע בי, נוגע בנפשי, אז אני יודעת שהנפילה תהיה קשה וכואבת.
יש אהבות שמוטב להן שיוותרו ברוח. אולי ייסחפו להן כמו גל למקום מבטחים לידי מישהו שירצה בהן, מישהו שידע להכיל אותן ואת ההבטחה שהן מביאות עימן. כזו האהבה שלי אליך. כשיבוא אחר ואני אוהב אותו ואפתח בפניו את שערי ליבי ונשמתי, אני אדחק לפינה את האהבה הקטנה שלי אליך, כי היא אינה רצויה ואינה ראויה יותר.
אתה יודע שאני רוצה לאהוב אחר, לתת את כל כולי
אתה יודע שהגיע הזמן. אתה יודע שבגרנו כבר מדי בשביל להמשיך להעמיד פנים שאין דבר בינינו. אתה יודע שהפסקנו כבר להאמין שהמשיכה שלנו היא גופנית בלבד ושכל דבר אחר שבינינו מוטב לו שיישאר מחוץ לחדר. אתה יודע שאיני מטפחת תקוות שווא, אתה יודע שאיני מחכה לך, אך באותה נשימה כל פעם שאתה הולך הפרידה דוקרת ומכאיבה. אתה יודע שאני רוצה לאהוב אחר, אני רוצה לתת את כל כולי לאחר, ולהאמין שהוא יראה אותי, יראה את מי שאני, את הטוב ואת הרע, ויאהב אותי עדיין. כמו שאתה רואה אותי.
נהנינו לחשוב שהיום הזה לעולם לא יגיע, אבל עמוק בפנים שנינו ידענו שהוא קרב ובא.
אני לא אומרת שלום, אני לא אומרת להתראות. זו לא פרידה. זו התחלה חדשה. עבורי. אולי גם עבורך.
אני אומרת שלום לגבר שאת אהבתי אליו לעולם לא אוכל לטפח, לגבר שתמיד אתהה לגביו, לגבר של אילו. אילו הוא היה פנוי, אילו הוא היה חופשי, אילו הוא היה מכיר אותי קודם. ותחתיו אני רוצה בחזרה אותך. אותך, הסלע האיתן שלי. החבר הכי טוב שלי.
מחר, כשאתעורר בבוקר, אחשוב עליך בחיוך. ומחרתיים, כשמשהו מדהים יקרה, אתקשר לספר לך.
והאהבה הקטנה שלי תחזור למקומה המתוחם, ותישאר בגדר הבטחה בלבד.
לטובתי, לטובתך.
לפנייה לכתב/ת 
