שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    ים של דמעות
    מי שאהב את "להציל את טוראי ריאן" ואת "אחים לנשק", יידע להעריך את היצירה היומרנית של ספילברג והנקס, "הפסיפיק". מי שפחות מתחבר לדם ולתמרות העשן, יראה בה תיעוד עיקש וכמעט גרגרני של מלחמה שאינה שלנו


    האמריקאים עדיין תקועים עמוק בבוץ העיראקי, אובמה מקיא דם כדי לצמצם את הקרב לאפגניסטן, אבל לסטיבן ספילברג וטום הנקס עוד יש חשבון פתוח עם מלחמת העולם השנייה. כדי לסגור אותו הם הגו את "הפסיפיק", סדרת המשך למיני-סדרה גורפת הפרסים שלהם, "אחים לנשק", זו שעלתה לאוויר יומיים לפני אסון התאומים, להלן האירוע שאפשר לאמריקה לטעון מחדש את סוללות הפטריוטיות. בכל זאת, אומה שלמה התנהלה שם על האדים של מלחמת המפרץ.

     

    צפו בטריילר של "הפסיפיק". 250 מיליון דולר לעשרה פרקים
     

    HBO מצדה קפצה על ההזדמנות. לפעמים, כך נדמה לי, HBO משחקת עם היוצרים שלה את משחק ה"מי יגיד ראשון 'לא'". היא נותנת חופש כמעט אינסופי - מבחינת תוכן, ולפעמים גם במימון. סקס, קללות, אלימות, סצנות יומרניות, כמעט הכל עובר. לפעמים זה עובר גם את הגבול, אבל רוב הסדרות החכמות והנושכות של רשת הכבלים, שלנצח תילחם על נישת האנדרדוג עם הכי הרבה מנויים, נוצרו כתוצאה מהחבל המשוחרר הזה.

     

    אז אחרי ש"אחים לנשק" עלתה 150 מיליון דולר לעשרה פרקים, באו הנקס ושפילברג ואמרו "בואו נעשה את זה מעניין, מה אתם אומרים על סדרה שתעלה 250 מיליון דולר?". HBO, כמובן, הסכימו.

     

    גיוס כללי

    אם "אחים לנשק" השיקה לסיפורי מלחמת העולם השנייה, נוכח מלחמתה הצודקת של ארצות הברית בגרמנים, "הפסיפיק" שעלתה אמש בישראל (א', 22:00, yes4) מתמקדת בחזית מול היפנים, וממשיכה בנקודה שהפסיקה הראשונה. גם הפעם מתבססים המפיקים על סיפורים אמיתיים של לוחמים - שלושה במקרה הזה.


    החיילים של ספילברג. עברו טירונות מקוצרת כדי להצליח במשימתם

     

    טוראי רוברט לקי המהורהר, ג'ון באזילון, מי שהפך לנער הפוסטר של גבורה מלחמתית, ויוג'ין סלדג', שסבל מרשרוש בלב, מה שבתחילת הסדרה מנע ממנו להתגייס אבל יוג'ין לא ויתר, וזכה לקבל את ליטרת הדם המצלקת שלו בקרבות המאוחרים יותר. שלושת הסיפורים מתמזגים יחד לעלילה אחת, המתפרסת על כמה איים באוקיאנוס השקט.

     

    על הסגנון של ספילברג-את-הנקס אין טעם לנהל ויכוח. מי שאהב את "להציל את טוראי ריאן" ואת "אחים לנשק" יידע להעריך את הנכס העיקרי של "הפסיפיק" - מבט ריאליסטי מגובה השוּחָה דרך העיניים של אחרון הטוראים על המלחמה.

     

    אנחנו רגילים לנאומים של גנרלים שיושבים בבור, ביד אחת מנהלים את הקרבות בג'ויסטיק ובשניה מנהלים את תיק המניות שלהם, אבל שני היוצרים ההוליוודיים, שהתמחו לא פעם ביצירת פנטזיה, מצליחים לפרוט את סיפורי הגבורה ותזוזת הנעצים על המפות לתחושות מהשטח.

     

    בימים בהם מתנהל בארץ הוויכוח האינסופי בדבר זכותם המוסרית של שחקנים שלא שירתו בצבא לגלם חיילים, ספילברג פתר לעצמו את הבעיה. השחקנים של "הפסיפיק" עברו טירונות של עשרה ימים כדי שיספגו את האווירה וייכנסו להלך הרוח המטורף של המלחמה.

     

    לכל הריאליזם הזה יש אפקט דו צדדי על הצופה: מצד אחד מזעזע באכזריות ומדגיש - יסלח לי האל המיליטנטי של היהודים - את הטמטום וחוסר ההיגיון שמצוי ברעיון הבסיסי של כל מלחמה. מצד שני יש משהו כמעט גרגרני בתיעוד העקשני והפרטני הזה. תדחוף מנה גדולה מדי ממנו והתוצאה תהיה אדישות, כמו שיודע כל מי שהתרגל במהירות שיא ליד הקלה על ההדק במשחק יריות.

     

    דם של אחרים

    ב"אחים לנשק", הפרטנות הזאת גוּבּתה בעלילה והאקשן המלחמתי נתפר לדמויות מעניינות ולסיפור. לחובבי הז'אנר זה עבד, וגם העביר את המסר - מלחמה זה לא כיף.


    החיים האמיתיים מתחילים אחרי המלחמה. זה המסר האמיתי של "הפסיפיק"

     

    ספילברג והנקס הורידו את הרגל מהגז בגזרת הדמויות והסיפור, ומה שעשה את העבודה בסדרה הראשונה, הופך ב"פסיפיק" הפשטנית והקלישאתית משהו, לשיר הלל למכונת המלחמה האמריקנית, על חייליה הפטריוטיים שאפילו כשהם אנטי-מלחמתיים, הם עדיין נעלים וצודקים מכל אויביהם.

    ללא ספק, חומרים שירגשו עד דמעות את העם האמריקני, את הישראלים אולי קצת פחות, אם המלחמה הזו היתה שלנו, היה על מה לדבר.

     

    בהתחשב בכך, אולי זה לא מקרה שהשעתיים האחרונות בסדרה הן הטובות ביותר: החיילים חוזרים הביתה, ומתקשים להסתגל בחזרה לחיים השפויים. שם, צפה המורכבות האמיתית - החיים שאחרי המלחמה בצל ההשלכות שלה. ואולי דווקא שם נח המסר של "הפסיפיק": מנצחים או מפסידים, אף אחד לא יוצא מהמלחמה הזאת בחיים.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הטבות למנויים
    מומלצים