אופנת ההסתגרות בנגב

רעיון הפנאופטיקון (האח הגדול), הוא רעיון המתגלם במבנה אדריכלי (גם וירטואלי) הבנוי, כך שהפרט יודע שיש עליו פיקוח מבלי לראות את המפקח. רעיון זה מיושם כיום בעולם בהרחבה ומשמש כלי של שליטה בידי השלטון. אחת הסיבות המרכזיות להתפשטות התופעה נעוצה בתהליכי התבדלות חברתית-מרחבית עמוקה. ההתבדלות מפרידה בין שכונות עשירות לעניות, בין קבוצה אתנית שלטת לקבוצות מיעוט, בין שכונות חרדיות לאחרות. הקבוצות החזקות מגנות על עצמן מפני "הזיהום" של "האחר", הלא-רצוי. הרעיון הגיע גם לערד ובקרוב יקרום עור וגידים.

שיעור בביטחון מדרום אפריקה

כשביקרנו בדרום אפריקה נדהמנו ממצב הביטחון האישי ששידרה המדינה למבקרים בה. ביוהנסבורג נאמר לנו לא לצאת עם תיק; רבים מאתרי הלינה הוקפו בחומות וגדרות ושומר צפה מתא זכוכית; הוזהרנו לבל נסתובב בלילה מחוץ למתחם; ובקייפטאון אפשר להסתובב בבטחה רק באזורי המצלמות. מחוץ לעיירות היפהפיות שלאורך החוף הדרומי השתרעו ה"טאונשיפס" – משכנות העוני של השחורים, שהממשלה טרם מצאה להם פתרונות דיור מאז סיום משטר האפרטהייד ב-1994.

לדרום אפריקה יצא שם של מדינה בה אחוזי פשיעה מהגבוהים בעולם. היא סובלת מהגירה לא חוקית מהמדינות השכנות, משיעורי אבטלה גבוהים מאוד, מחלת האיידס מפילה בה חללים רבים, קיים מחסור בפתרונות דיור ובחשמל. כל זה הוא חלק מההתמודדות הקשה עם תוצאות האפרטהייד הנורא ששרר בה במשך למעלה מ-40 שנה.

כשחזרנו לישראל, נגלו לעיננו יישובים למכביר דמויי "טאונשיפס" לאורכו של כביש 31 בדרך לערד. היה זה "גילוי" מעציב ומדכא – הגם אצלנו?

ולאחרונה התבשרנו ש"הצופה הרואה-כל" מגיע לערד. בכניסה המרכזית לעיר יוצבו ביתן שמירה ומחסום שיסמנו כל מי שנכנס לעיר; היא תוצף במצלמות נגד "וונדליסטים" והחניה תתבצע במקומות המורשים בתשלום למי שאינו תושב ערד והעבריינים ייקנסו. לכאורה, השלטת חוק וסדר ובא לציון גואל, הביטחון יחזור לשכון במקומותינו וזר לא ייכנס ובל ישחית. למעשה אנו הולכים ומתבצרים, הולכים ומסתגרים בגטו יהודי מפוחד ובצעדנו זה רק נגביר את חוסר הביטחון שלנו במרחב הסובב את ערד.

התבצרות מסתגרת של היהודים בעריהם ויישוביהם, מקדמת הפרדה גזעית. האם פתרון זה מביא עימו ביטחון? התשובה מדרום אפריקה מעידה על ההיפך. האומנם לשם אנו רוצים להגיע לאחר שהלקח כבר נלמד?

"אופנה" זו של הסתגרות וחסימה היא חלק מאי הבנה הנגועה בתערובת של גזענות ופחד, שהפכה נפוצה בנגב. הבדווים "מתפשטים" במרחב "תופסים לנו את המקום", הם "מסוכנים" וטוב לנו שנרחק מפגיעתם הרעה. משפטים אלה מזכירים ביטויים שהושמעו כלפי יהודים במקומות אחרים.

מדיניות שגויה ולא אנושית

את הנושא יש לבחון נוכח העובדות מבלי להתחשב בהפחדות ובסטראוטיפים:

• הבדווים שנותרו בנגב לאחר 1953 קיבלו אזרחות ישראלית ורוכזו ב"אזור הסייג" בין באר-שבע, דימונה וערד על שטח של כ-1.2 מיליון דונם והושמו תחת ממשל צבאי עד 1966. הם כונסו ממרחבים בהם רעו ועיבדו אדמה בהיקף של 2-3 מיליון דונם.

• במהלך השנים רוכזו עוד: כמחציתם כונסו בשבע  עיירות דלות תכנון, תעסוקה, תשתיות ושירותים והן בתחתית הדרוג החברתי-כלכלי של הערים בישראל.

• המדינה אפשרה לבדווים בשנות ה-70 להגיש תביעות על אדמות שטענו לזכות בעלות עליהן. מתוך כמיליון דונם שבתביעה נותרו היום כ-600,000 (6% מאדמות הנגב) דונם. משום כך, גם המדינה וגם הבדווים אינם עושים שימוש באדמות אלה – מצב היוצר קשיים ומתחים.

• כיוון שהמדינה מסרבת להכיר בזכותם על הקרקעות הנתבעות מסרבים הבדווים לעבור לעיירות, שמא יאבדו את זכותם זו, פרט למקרים בודדים של הסדרים תמורת פיצוי לא הולם.

• הסכסוך הקרקעי בין המדינה לבין הבדווים הוביל למצב "אפור" בו ההכרה בזכויות לא ברורה והמרחב הבנוי הפך משום כך ל"לא חוקי" – על קרקעות שלא הוסדרה בעלותם, ללא תוכנית מתאר.

• כיוון שהוגדרו על ידי המדינה כלא חוקיים, לא ניתנו שירותים, תשתיות ואף כתובת לתושבי הכפרים הלא-מוכרים. הם חיים בעוני ובמחסור – תנאים המצמיחים פשיעה ושנאה.

• לאחרונה, "הרשות להסדרת ההתיישבות הבדווית" המליצה על הקמת קומנדו להריסה מאסיבית של המבנים ה"לא חוקיים" והעברה כפויה של הבדווים חסרי הדיור ליישובים שזכו להכרה והוא כבר פועל. זאת, ללא הסכמה ושיתוף, ללא תכנון, ללא הרחבה מתאימה של שטחים לעיירות וללא היקף בנייה ההולם את הצרכים.

• תהליכים אלה ב-60 השנים האחרונות מצביעים על כך שלא יושג כל הסדר ללא הסכמתם ושיתופם של הבדווים, בוודאי שלא בכוח הזרוע, ולכן ללא תפנית חדה במדיניות המצב יחמיר.

הנגב לא ישגשג כל עוד שליש מאוכלוסייתו שרויה בעוני, מחסור וחיה ביישובים לא מוכרים. כדי שהמצב ישתנה כל תושבי הנגב צריכים להיאבק במדיניות השגויה והלא-אנושית שנוקטת המדינה. אך תושבי הנגב ומרבית פרנסיו מצייתים להיגיון האתני שהמדינה מובילה בהקצנה גוברת. השלב הבא יהיה פחד לצאת אל מחוץ לעיר. עיר הסגורה בפני ה"אחר" פוגעת בו והשלכות המעשה לא יאחרו לבוא.

הבה נשאיר את ערינו פתוחות ובוטחות, שמחות לארח את כולם ומאירות פנים לבא בשעריהן, כפי שהיו עד כה ולא נהרוס עשרות שנות דו-קיום ופתיחות. ייחודה של ערד בריבוי התרבויות שבתוכה. ראוי שנהיה גם רב-תרבותיים באופיינו, סובלניים ומשתפים.

ד"ר בתיה רודד, החוג לגיאוגרפיה וחינוך סביבתי, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב. תושבת ערד