הרגע הגדול: את עומדת לפצוח בריקוד סוער
לא משנה כמה תאמרי לעצמך שאף אחד על רחבת הריקודים אינו משתתף פוטנציאלי ב'רוקדים עם כוכבים', את כל הזמן מודעת לעצמך בזמן הריקוד. כל עינטוז, כל צעד ושעל מחושבים, וכמובן חשוב לשמור על הטמפו. מי ירצה מישהי ללא חוש קצב?
לרקוד או לא להיות? יום שישי, ואני תוהה ביני לביני אם כדאי כדי לשים מיני, לעלות על עקבים ולפצוח במחולות סוערים בעקבות ה-אחד, היחיד והמיוחד. עוד לא קיבלתי אפילו הוכחה אחת שקיים אחד כזה, אבל בנבכי נשמתי אני מאמינה בו ומקווה שהוא בי. רק המחשבה על עמידה בתור ועל הפרצוף המחמיץ של הסלקטורית שמתנהגת כאילו היתה אובמה בכבודה ובעצמה נותנת לך הרגשה שעדיף היה לעמוד בקומה 49 בעזריאלי כל הלילה.
בשעה טובה ומוצלחת נכנסת למקום אפלולי שספק מזכיר בורדל, ספק מרכז קהילתי לבני 20 פלוס. לפתע את מוצאת את עצמך עומדת עם כוס הבירה ביד ומשחקת אותה כאילו לא איכפת לך שהאקס שלך מתחרמן עם איזו פאקצה תורנית, שהחברה הכי טובה נעלמה לך לטובת קופיף נאה למראה, ואת לעומת זאת נראית כמו מרלין מנסון ביום רע.
עד לכאן מערכות היחסים שלך עם סביבתך ועם עצמך, שדווקא ברגע כזה התגלו כלא מזהירות במיוחד. כעת הגיע הזמן לקרוע את רחבת הפיזוזים, עכשיו זה את, המוזיקה וצעדי "רוקדים עם כוכבים" שרכשת בגיל חמש בחוג ג'אז. הנה הרגע הגדול שלך, את עומדת לפצוח בריקודים סוערים. לא משנה כמה את אומרת לעצמך שאף אחד על רחבת הריקודים אינו משתתף פוטנציאלי ברוקדים עם כוכבים, את כל הזמן מודעת לעצמך בזמן הריקוד. כל עינטוז, כל צעד ושעל מחושבים, וכמובן חשוב לשמור על הטמפו הנכון. איזה גבר מצוי ירצה מישהי ללא חוש קצב? את משחקת אותה לא מודעת לסביבתך, אבל מגניבה באופן שוטף מבטי קנאה אל הבנות שסביבך. את משווה, כל הזמן משווה. כבדרך אגב, אבל משווה.
לפחות פעם אחת את נתקלת ברקדן סטייל פטריק סוייזי
טור קודם:
גברים לא מבינים רמזים, את חייבת ליזום
מרינה גלייבמן
למה נשים ליברליות, אינטליגנטיות ואמיצות עדיין לא מעזות להתחיל עם המין השעיר, לעזאזל? אולי זה בגלל הסטיגמה הקיימת על כאלה שכן מעיזות, ואולי המין הגברי לא בנוי להכיל נשים אסרטיביות שיודעות מה הן רוצות מבלי שייתפשו כזולות
בכל ערב, לפחות פעם אחת את נתקלת ברקדן סטייל פטריק סוייזי מ"ריקוד מושחת". את רוקדת ברשלנות שאופיינית רק לך, ואז הוא מגיע. יותר נכון - נופל עלייך כרעם ביום בהיר, מניף אותך באוויר, מקמר את גבך, ואת אינך יודעת את נפשך. ההתרעה היחידה לכך שהוא מגיע זאת מנגינת הסלסה שמתחילה לפתע. בין הנפה להנפה את מקבלת מכה מהעמוד ומהסובבים אותך, בנוסף למבטים זועמים מהסביבה. למזלך הרב, הרקדן נעלם כלעומת שבא, לעבר הרקדנית הבאה בתור.
את רוקדת לך מבלי לשים לב שאת נמצאת במעגל של חיות טורפות. כאשר סופסוף אחד מהן מעזה לגשת אלייך, את מוצאת את עצמך מענטזת יותר מתמיד ועל סף צניחה חופשית מהעקבים המטורפים. כמובן, הרעש, האלכוהול והצפיפות הם הסביבה האידאלית לפיתוח דו שיח בין שתי אושיות מפזזות. חלק מהזמן את מהנהנת ומחייכת ולא באמת שומעת מה הוא אומר. ייתכן שהרגע הוא הציע לך לבוא איתו לתא השירותים הקרוב לביתך, ואת מהנהנת עם הראש כמו תלמידת בית ספר מאוהבת. הוא נראה בעיניך הטרוטות מאלכוהול ועייפות כמו אליל נכסף בעל מבנה גוף של אל יווני ואינטליגנציה של פסיכולוג מדופלם.
בעודכם משוחחים על כלום ושום דבר, את מדמיינת את ילדיכם המשותפים, התעלסויות סוערות לתוך הלילה והכנת פנקייקים בצהריי היום. פתאום קוטע משהו את רצף ההזיות הבלתי פוסק שלך. אלה חברותייך המפרגנות. מזל טוב. לא, לא התחתנתם. הגעת לשלב שחברותייך דופקות לך מבטים כאילו מינימום זנחת אותן לפני החופה, ולכן את נאלצת לקטוע את השיחה בעודה באיבה.
הבחור איננו יודע את נפשו מרוב צער, וברוב בילבולו מבקש את הפייסבוק שלך במקום את מספר הטלפון. את כבר אוכלת סרט שהוא לא רציני, סתם מחפש זיון ועוד סטיגמות שלמדת עליהן במגזינים.
אין מנוס. ניתן להגיע מהמקרה הנ"ל למסקנה נחרצת אחת: במועדון אי אפשר להכיר גבר רציני, כפי שמכירים בפאב או בדרך לסופר. כך חלפה לה עוד תהילת עולם. חיזור גורלי, אלכוהול, חברות מציקות ואקס מיתולוגי. תם ונשלם עוד בילוי מסעיר מאין כמוהו עבור אושיית מועדנים מהמעלה הראשונה שכמותך.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
