את היית אהבת חיי - ושברת את לבי
פעם אחר פעם, שברת לי את הלב במילים שאמרת, במעשים שעשית, ובעצם - הכי כאב לי ששברת לי את האמונה שלפיה חייתי כל חיי, שאהבת אמת בסוף מוצאים. מכתב גלוי
כמה אהבנו, כמה חשקנו זה בזה, איזו אהבה מדהימה היתה לנו, רגעים מיוחדים שחלקנו יחד, רק אני ואת.
אילו הייתי צייר, אני בטוח שהייתי יכול לצייר כל רגע ורגע שלנו בלי להחסיר שום פרט. כן, כמה גם רבנו, כמה חילוקי דעות היו בינינו, כמה נפרדנו וחזרנו שוב ושוב. כי אני הייתי אהבת חייך, כמו שאמרת אז. לא יכולתי לוותר, לא יכולתי להשתחרר ממך, הייתי חייב לתת הזדמנות עוד ועוד, אבל בכל פעם נקרע לי הלב: חצי אחד אמר לי לשחרר אותך ממני לתת לך ללכת, החצי הזה של הלב, שפיתח שנאה כל כך חזקה אלייך. ומולו עמד החצי השני, שאהב אותך כל כך, שדמיין אותך בכל שעה. החצי הזה שלא הפסיק להאמין לרגע שאהבת אמת קיימת בעולם והיא תמיד מנצחת.
הלכתי אלייך כמו "חמור עיוור", ככה קראו לי החברים
פעם אחר פעם, החצי הרחמן, החצי האוהב, ניצח ונתן לך עוד הזדמנות, הזדמנות לאהבה, הזדמנות להבטחות שהבטחת לי בכל פעם ופעם. ואני, כמו שוטה, או בעצם כמו "חמור עיוור", ככה קראו לי החברים שלי, בכל פעם שחזרתי אלייך, הלכתי אלייך שוב, נתתי לעצמי שוב להיסחף למערבולת האין סופית הזו שגורלה היה ידוע מראש. וככה, פעם אחר פעם, שברת לי את הלב במילים שאמרת, במעשים שעשית, ובעצם - הכי כאב לי ששברת לי את האמונה שלפיה חייתי כל חיי, שאהבת אמת בסוף מוצאים.
וכך, כמעט ערב ערב, אני לכוד בין רגעים רעים לזכרונות טובים. החברים שלי רואים אותי כל יום ולא מפסיקים להזכיר לי את הרוע שטמון בך. חלקם אפילו מזכירים לי מילים שאמרת לי, וכל מילה כזו מציתה מחדש את הכאב שבי. אני מביט בהם ומבקש מהם להפסיק, אבל הם כבר היו בסרט הזה, הם כבר ראו אותי נפגע, עוזב אותך, מתמלא שנאה אלייך. ואז מספיקה פעם אחת שתכתבי לי שאת מצטערת וכמה את מתגעגעת - ואני שוב נופל אלייך. את כל זה הם ראו, והם לא יתנו לי להישבר שוב.
לפעמים אני מפחד שאולי הכאב העצום שנטעת בי ושנחקק בליבי לא יישאר שם לנצח. אולי זה שינה אותי לגמרי והפך אותי לאדם שונא יותר, ומה יקרה כשתבוא אחרת, האם בכלל אוכל לתת לה להיכנס למקום שנפגע כל כך? האם המקום הזה בכלל עוד קיים אצלי? אני מרגיש שם כאב, אבל מעבר לכך אני לא מרגיש כלום.
ותמיד אחרי אותן מחשבות נשארת לי תמיד רק שאלה אחת שלעולם לא אדע את התשובה עליה: איך זה שתמיד אמרו לי שכשתגיע האהבה של חייך, אתה תדע, אתה תרגיש. איך אמרו לי שכשהיא תגיע אני אמור לאחוז אותה חזק בשתי ידיי, ולא משנה מה, לא לתת לה ללכת. איך זה שאחזתי אותך בידיי בליבי, שנתתי לך את כל כולי, לפני עצמי, איך זה שאת, שהייתי אהבת חיי, פגעת בי כל כך. איך?
אני עדיין חושב עלייך כל ערב, ומידי פעם במשך היום
אני מנסה להיות אדם אחר היום, יותר טוב כלפי עצמי ממה שהייתי כשהייתי איתך. מרוב אהבתי אלייך שכחתי מעצם קיומי. אני עדיין חושב עלייך כל ערב, ומידי פעם במשך היום. כמעט כל דבר מזכיר לי אותך, אבל אני מנסה להפוך את אזעקות הגעגוע שעולות בי מידי פעם לצפירות ארגעה, כדי שהנפש שלי תהיה שלווה יותר. כן, כך, בלעדייך, שאיתך חויתי אהבה מדהימה אבל מלאה בכאבים. בלעדייך אני מתחיל לחיות שוב כמו שלא חייתי מעולם.
הימים יעברו, אני מקווה, וכך אט אט תתפוגג גם דמותך ואט אט ידעכו הגעגועים. אני מקווה שמישהי אחרת תתפוס את מקומך, מישהי טובה ממך, שלא תצחק על אהבתי אליה, שלא תסובב לי את הראש כשאבוא לנשק אותה, מישהי שתלמד אותי מחדש מהי אהבה - כי בגללך כבר שכחתי.
- מאמרים, סיפורים וטורים אישיים על אהבה נכזבת
לפנייה לכתב/ת 
