מה עוד צריך לקרות כדי שאפסיק לאהוב אותך?
כשהבנתי שאני מרשה לעצמי להתאהב בראשונה בחיי, ידעתי גם שלסיפור הזה יהיה סוף עצוב, אבל לא יכולתי למנוע מעצמי להישאב למערבולת, אולי כי ידעתי בפנים שהוא לא הגבר של חיי
יש כל מיני סוגים של אנשים: אדיבים, ישרים, עמוקים וזורמים. כל אלו שתיארתי הם אנשים טובים ויפים, אבל למרות כל הטוב הזה – הם לא מעוררים בנו אהבה. הם לא מדליקים את הניצוץ הזה שמרטיט את הלב, לא מברווזים את הנפש.
כל כך הרבה נכתב על הנושא הזה, וכל התשובות ידועות, ובכל זאת לא ברור איך קורה שאנחנו חושבים כל כך הרבה על בנאדם שאנחנו לא מעריכים. האם אנחנו נמשכים לאחד שעושה לנו רע? נראה כאילו מנגנון ההגנה שלנו פשוט נרדם.
הסיפור שלי הוא על בחורה שיש לה הכל, חכמה, יפה, עם בית חם ושמחה גדולה, שרק מחכה שתיפול עליה טיפת מזל שתמלא אותה באהבת אמת, כמו זאת שבאגדות, שלא ברור אם היא בכלל קיימת במציאות הזו. בינתיים היא חווה, לומדת ופתוחה לעולם המשוגע הזה באומץ.
את השיעור הזה אני זימנתי. אני ביקשתי אותו ומודה על כך שהוא הגיע, אבל עכשיו רוצה שייגמר ויפנה מקום לדבר האמיתי. כשהבנתי שאני מרשה לעצמי להרגיש ולהתאהב בראשונה בחיי, ידעתי גם שלסיפור הזה יהיה סוף עצוב, אבל לא יכולתי לעצור. לא יכולתי למנוע מעצמי להישאב למערבולת שלקחה אותי עמוק. אולי הרשיתי לעצמי להיסחף כי כבר אז ידעתי בפנים שהוא לא הגבר של חיי.
בפעם הראשונה שהסתכלתי בעיניו דרך התמונות הווירטואליות לא הבעתי עניין. התשוקה התעוררה אחרי שהקשבתי לשירים שלו, הרגשתי אותו דרך המוזיקה. הצלילים חדרו ואני שקעתי. בפעם הראשונה שנפגשנו אחרי שיחות אינטימיות והרבה דיבורים באוויר, הוא נישק אותי אפילו בלי לומר שלום, ואני הוקסמתי. ישנו מחובקים יחד, זה היה אינטימי בלי להיות מיני, ואני רציתי עוד. רק לשקוע עוד ועוד במערבולת הזאת, לאבד את עצמי ברגש, בתשוקה. וכך היה.
הוא לא ברמה שלי, ובכל זאת לא הפסקתי לחשוב עליו
עברנו הרבה בדרך, בתוך "יחד" של חודשים ספורים שמבוססים על חוסר אמון. ספק זוגיות ספק יזיזות, חוויות של פעם ראשונה שהיה ברור שרק אני עוברת, בעוד בשבילו מדובר בסוג קשר מוכר, הבלבול הרגיל, לא מרגש באופן מיוחד.
ואני, ידעתי את זה לאורך כל הדרך ולא הצלחתי לעזוב. כשזה היה יותר מדי בהזדמנות הראשונה שהיתה לי - חתכתי. נעלמתי, אבל לקח לי בדיוק שבוע לשכוח את הכעס ולהתגעגע להתרגשות, לקיום הבלתי צפוי שהבחור הכניס לחיי.
אני לא אוהבת לדחות סיפוקים, מעולם לא קיבלתי "לא" בתור תשובה, ואני עמוסה בחוצפה ישראלית ואומץ. למרות כל הדמעות, חזרתי. חשבתי לעצמי שיש כנראה עוד דברים שצריכים לקרות בשביל שהבחור הזה ייצא לי מהראש. בשלב הזה כבר לא האמנתי שאנחנו יכולים לבנות משהו אמיתי, כי כל הבסיס שלנו היה עכור ומלא בשקרים, ואני, אני אפילו לא אוהבת.
הייתי מוצפת במחשבות על כמה הוא לא ברמה שלי, לא הבחור הטוב שאני רגילה להביא הביתה. אין לי יכולת לנהל שיחה איתו, וגם לא אופק משותף. הוא רחוק מלהיות הגבר המושלם בשבילי, ובכל זאת לא הפסקתי לחשוב עליו, לחפש תשובות.
המוח והלב מדברים בשתי שפות שונות
הנפש אוהבת מעגלים סגורים, קשה לה עם חוטים שאין להם סוף, אז חיפשתי וחפרתי ודיברתי וכתבתי. ואז, כשסגרתי והמשכתי סוף כל סוף – הוא חזר. הגעגוע שלו היה רגעי, וכשהוא שמע שאני עדיין שם לחבק הוא הבין, בדיוק כמו שאני ידעתי, שאין עתיד לקשר הזה, שאנחנו לא ילדים וחבל על הזמן שלנו.
היום, אחרי חודש שלא דיברנו, אני עדיין חושבת עליו. אני מאזינה לשירים שלו ומתגעגעת למגע שלו, לריגושים המיותרים שהוא העניק לי שהותירו אותי משעוממת מדייטים ובחורים "רגילים". הוא שיעור בשבילי, שדורש התמודדות פנימית מול החיים שלי ומעורר בי עבודה נפשית עם עצמי.
הוא גרם לי להבין שאני רוצה לחקור את נפשי, ללמוד ולצמוח. אחרי מאבקים חוזרים בין הלב למוח הבנתי שאין כל טעם להכניס את שני אלו לדיון משותף, הם מדברים בשתי שפות שונות. אני מבינה שהוא תקוע לי בראש, ולא כי אני מאוהבת אלא כי אני סחוטה רגשית, מאותגרת, ועדיין לא מאוחר לברוח.
מה עוד צריך לקרות בשביל שתצא מחדרי ליבי? כל התשובות ברורות: לא טוב לי שם, לעולם לא היה לי טוב. האם אני בחורה שצריכה אהבה כואבת? נקשרתי חזק, אני אזוקה, ורוצה לשכוח ולא מצליחה. אין דבר כזה רוצה ולא יכולה, הרי הכל בראש, אז אולי אני לא באמת רוצה ללכת? מה עוד צריך לקרות בשביל שארצה באמת שלא יישאר בי שמץ ממך ותצא ממני?
לפנייה לכתב/ת 
