שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    אם לגולנצ'יק היו גלגלים

    החל בתקשורת שבין הפיקוד לחיילים וכלה בתנועה בשטח, לחיל הרגלים המסורתי יש בעיית התאמה לשדה הקרב המודרני. ובדיוק בגלל זה, אומרים אקדמאים מצד אחד וקצינים מהשני, צריך להמשיך להשקיע במערכת הקשר המתקדמת "צבא יבשה דיגיטלי" - ולא לפסול על הסף גם רעיונות מהפכניים יותר, כמו חי"רניקים על טרקטורונים

    "אנחנו קוראים לו פשוט שו"ביסט". עיניו של הקצין הבכיר נוצצות כשאני שואל איך יקראו לחי"רניק שיסחב בשטח את הבייבי שלו, מערכת "צבא יבשה דיגיטלי" או צי"ד בקיצור - טכנולוגיה שעומדת לשנות מהיסוד את אופן ההתנהלות של יחידות החי"ר.

     

    שו"ב הם ראשי התיבות של שליטה ובקרה, ושו"ביסט הוא הגירסה המודרנית לקשר הוותיק והטוב, שהולך לצד המ"פ ונושא את מכשיר הקשר - תפקיד שבמהותו לא השתנה הרבה מאז מלחמת העולם השנייה, ועכשיו עובר זינוק טכנולוגי אדיר. מסורתית, הקשר הוא זה שמחבר את המפקד בשטח אל תמונת העולם שסביבו, ובעיקר אל דרגי הפיקוד הבכיר. עם מערכת צי"ד הוא יוכל לעשות הרבה יותר: להתחבר באופן רציף לגל אדיר של מידע וחומרים, להתעדכן בשוטף, לקבל הדמיות תלת־ממד של השטח ושל הכוחות הפועלים בו ומה לא. במילים אחרות, הפלזמה יוצאת לשטח והיא קרבית מאי פעם.

     

    בזמן שהדמיון רץ אל שדה הקרב הדיגיטלי של המחר, בואו לא נשכח את הקשיים שאיתם מתמודדים חילות הרגלים של צבאות העולם כבר היום. אחד הגדולים שבהם הוא עתיק יומין כחיל הרגלים עצמו: המשא. הרי כמה שלא יהיה נוצץ מרוב הייטק, החי"רניק העתידי עדיין יצטרך לסחוב על גבו ציוד במשקל כולל לא סביר - שמשום מה רק הולך ועולה בכל עשור של לחימה. לבעיה הזאת עדיין לא נמצא פיתרון באופק הצה"לי, אבל כבר עכשיו ברור באיזה כיוון לחפש; כשמדובר בדמותו העתידית של חיל הרגלים, מסכימים כל המומחים שאיתם שוחחנו הפעם, הכל מתחיל ונגמר בטכנולוגיה.


    צילום: אימג' בנק / Getty images

     

    1. תקשורת זה כוח

    הבעיה: המפקד בשטח לא תמיד שולט בכל הכוחות בשטח

    הפיתרון: צי"ד במקום מ"ק

     

    החי"רניק העתידי של צה"ל יצטרך להיות מחובר כל הזמן לממשק טכנולוגי יעיל ומתוחכם, שיהפוך אותו לחיית שטח יעילה הרבה יותר. הסיבה המיידית לכך היא כמובן מספרית: הצבאות שמולם מתמודד צה"ל יכולים להציב חיילים רבים מול כל חייל ישראלי. "הא־סימטריה במספרים בינינו לבין העולם הערבי רק הולכת וגדלה", אומר פרופסור יצחק בן ישראל, ראש התוכנית ללימודי ביטחון באוניברסיטת תל אביב. "לפיכך המרכיב הטכנולוגי בלחימה חייב לגדול במקביל, משום שזה המישור היחיד שבו אנחנו יכולים להתמודד מולם. הטכנולוגיה היא העתיד שלנו".

     

    בעיה נוספת היא מגבלת המידע. חייל או מפקד חי"ר בשטח מקבל רק חלקיק מהתמונה הכוללת, וקבלת ההחלטות שלו מושפעת בהתאם. דפי ההיסטוריה הצבאית של ישראל מלאים באירועי "המפקד לא ידע" ו"החייל לא שם לב" שהסתיימו בתקלות מבצעיות קשות, וגם כאן הטכנולוגיה עשויה לשחק תפקיד מפתח.


     

    קאט לחיוך של הקצין הבכיר שבו פתחנו: כשביקשתי ממנו אומדן כלשהו לסדר הגודל של המהפכה הצפויה בצה"ל, הוא חשב קצת ואמר ש"זה כמו בשנות ה־50, כשצה"ל הפך מצבא מבוסס חי"ר לצבא מבוסס שריון. זה פחות או יותר סדר הגודל של המהפכה שעוברת כיום זרוע היבשה. אין יחידה שזה פוסח עליה, אין מפקד שזה פוסח עליו. אנחנו משנים את הקורסים וההדרכות בצבא ומטמיעים את זה באמצעי הלחימה". וכשהוא אומר "זה" הוא מתכוון למערכת צי"ד, התקווה הטכנולוגית הגדולה של צה"ל ושל החי"ר העתידי.

     

    צי"ד זכתה לטבילת אש ראשונה עוד ב־2005, בזמן ההתנתקות. אז עוד היה מדובר בגירסה פרימיטיבית מאוד מבחינה טכנולוגית, שהושלכה לשטח במטרה לבדוק כמה וכמה פרמטרים בשלב התכנוני. המטרה היתה פשוטה: לאפשר שליטה מקסימלית לפני האירוע, במהלכו ובסיומו. כפי שמגדיר זאת הקצין הבכיר, "צי"ד מביאה למפקד את יכולת השליטה והבקרה בכל מקום שבו הוא נמצא, גם אם זה בשדה הקרב ובעיצומה של לחימה".

     

    ההחלטה בצה"ל היתה ללכת על מערכת אחת לכולם. כזאת שתחבר את כל האגפים של זרוע היבשה ותיתן להם שפה טכנולוגית אחידה, מהטנק הראשון ועד חייל החי"ר האחרון. בעצם, אומרים קצינים בצה"ל המעורבים בפרויקט, לקחנו את כל המערכות הטכנולוגיות של צה"ל והסתכלנו עליהן מחדש, ולאחר הסקירה המקיפה הזאת יצרנו שפה אחת לכולן. כך תפגוש בטנק את אותה מערכת שיש בג'יפ, ברק"מ (רכב קרבי משוריין), במשרד של המ"פ ואצל מפקד הגיס. מערכת אחת שעושה הכל, על פני כל ניהול הקרב ומרכיבי העשייה, ומסייעת עוד משלב תכנון המשימה אצל מג"ד החי"ר: כל המפות בידיו, יש לו יכולות לסימולציית תלת־ממד של השטח, הוא מקבל מידע מכוחות שכנים. הכל במקום אחד.

     

    השאלה המיידית שמעלה הטכנופוב היא מה מידת הסכנה שבנפילת מערכת אחת כזאת לידי האויב, או פריצה אליה. במלחמת לבנון השנייה הפיק חיזבאללה מידע יקר מפז באמצעות האזנה לרשתות ולטלפונים סלולריים, וכאן לכאורה כל הביצים מצויות בסל אחד. האם זה לא הופך את העניין לקל יותר? "זה לא שרת של בנק", אומר הקצין הבכיר בטון צונן. "יש לנו מענה לכל הבעיות, כולל לוחמת סייבר". האם אין חשש לנזק מודיעיני במקרה של נפילת מערכת פיזית בידי האויב? לא, אומרים בצה"ל בפסקנות, ורומזים שיש דרך למנוע את זה מלקרות.


    התמונה באדיבות עיתון "במחנה"

     

    אחרי שסגרנו את הפינות הנ"ל, בואו נכיר את גירסת החי"ר של מערכת צי"ד: מדובר במחשב טקטי מוקטן, אטום וסגור, המחובר מצד אחד למכשיר הקשר ומצד שני לצג ולעינית. למה עינית? כי צג פתוח מפזר אור שעלול להיות בעייתי מאוד ליחידה שלוחמת בלילה ולחשוף את מיקומה. על העינית יש עכבר לצורך הפעלת המחשב, ומצפן שמסייע להתמצא בשטח. "המחשב הזה הוא בעצם החיבור המיידי של המ"פ לכל מה שמעניין אותו", קובע הקצין הבכיר. "הוא יכול להתחבר לכל מפה, תצורת כוחות שכנים או מידע שמעניין אותו, ולפעול בהתאם". בעצם נוצר כאן מין אינטרנט קרבי שאליו מחוברים כל הזמן.

     

    כדי להבין איך זה ישנה את חיי הלוחם, דמיינו לעצמכם את העולם רגע לפני האינטרנט - ואז רגע אחרי. הצי"ד מתעדכנת כל הזמן; היא כמו מנוע מידע שעובר כל הזמן עידכונים ותיקונים. זה לא מקרה שהראש קופץ מיד למלחמת לבנון השנייה, אז התלוננו לא מעט ביחידות החי"ר על כך שהמפות הלבנוניות שקיבלו היו לא רלוונטיות. יחידת החי"ר הקטנה שהזיעה עם מפות קטנות ומנוילנות, שלא ידעה מי יורה על מי ומה לעזאזל יש מעבר לגבעה הבאה, עומדת לעבור מהעולם.

     

    2. הייטק זה לכולם

    הבעיה: טכנולוגיה מתקדמת נוטה לנתק את הפיקוד מהשטח

    הפיתרון: מערכות שמשמשות גם את החפ"שים

     

    בצה"ל מודעים לדימוי הבעייתי שיש לטכנולוגיה מתקדמת המשמשת מרכיב מרכזי בניהול שדה הקרב, בייחוד אחרי מלחמת לבנון השנייה והביקורת שנשמעה אז על "לוחמת הפלזמות" - מפקדים שישבו בחדרים ממוזגים וצווחו הוראות לפקודיהם שהזיעו וקיללו בשטח. חשיבותה של מערכת צי"ד טמון בכך שהיא הכל חוץ מזה. היא מיועדת ללוות את חייל החי"ר בכל מקום ובכל תנאי שטח, ובזה הושקע עיקר המאמץ ברמת הפיתוח: ניידות, ניידות, ניידות.

     

    צי"ד איננה מערכת שליטה מרחוק למפקדי כורסה, אלא כלי עזר שאמור לתפקד תחת אש ולתת ליחידות הקצה מענה בזמן אמת לשאלות כמו "מי יורה עלינו" או "איך יוצאים מכאן". מה שמחזיר אותנו לשו"ביסט, השם שהעניקו הקצינים האחראים להטמעת מערכת הצי"ד לאותו חייל חי"ר אלמוני שיצטרך לשאת אותה ולתפעל אותה תחת אש.

     

    משיקולים של משקל וקלות תנועה, הוחלט שלא לתת את יחידת הקצה של המערכת למפקד הכוח; אחד החיילים ביחידה יקבל אותה כפק"ל. הממד המהפכני באמת בהקשר הזה נעוץ בהקטנת יחידת הקצה. הרי אין בעיה לדחוף לטנק עוד מחשב קטן או שניים - מקסימום יהיה לחבר'ה טיפה פחות נוח - אבל לצמצם את זה לממדי החייל הרגלי, זאת כבר משימה לא פשוטה (שהצליחה, כך טוענים בצבא).

     

    למי שחושב שמדובר בפנטזיה מזכירים בצה"ל את טבילת האש שעברה המערכת באחד משלבי הפיתוח המוקדמים שלה. זה היה במבצע "עופרת יצוקה", אז נרשמו שני מקרים מובהקים שבהם תפעול נכון של צי"ד מנע ירי כוחותינו על כוחותינו - מה שהאמריקאים מכנים "אש ידידותית". "זאת לא המערכת שעשתה את זה", אומר הקצין הבכיר, "אלא אנשים שהפעילו את הראש והשתמשו בה נכון וכך הצילו חיים של חיילים". 


    התמונה באדיבות עיתון "במחנה"

     

    כמו כל גוף ביורוקרטי גדול, גם צה"ל מעדיף לעבוד בשינויים קטנים ומתמשכים, ולא במהפכה גרנדיוזית שעלולה לעורר גם הרבה התנגדות. לכן יישום צי"ד בצבא מתרחש בזהירות רבה, ועם זאת כבר יש לו תאריך יעד: בעוד כשנתיים אמורה זרוע היבשה כולה לדבר בקול אחד. כרגע, אגב, ההצלחה הגדולה ביותר היא דווקא אצל המילואימניקים. החבר'ה הוותיקים של החי"ר, שביניהם לא מעט אנשי הייטק, מבינים היטב את המשמעות של המערכת ופועלים ברצינות הרבה ביותר.

     

    בצה"ל אומרים שבסופו של דבר, מה שקובע הוא רוח המפקד. "המפתח להצלחה או לכישלון המערכת הוא מרכזיות המפקד שמקבל אותה", אומר הקצין הבכיר. "למשל, היה לנו מפקד גיס ששם את סמכותו על העניין באופן דיקטטורי לגמרי.

     למרות שזה גרר התנגדות, זה הצליח. אנחנו ב'ראשית הצירים' של הטמעת המערכת בצה"ל: שמים למפקדים מערכות במשרדים, בג'יפים ובכל מקום, וזה הופך להיות חלק משמעותי ביכולת של הצבא לפעול. בהקשר הזה חשוב לציין שהידע שלנו התפתח גם מלמטה. ליווינו בשטח כמה גירסאות של המערכת, וראינו איזה שינויים ושיפורים נדרשים מבחינת המשתמשים". ומה אומרים למפקדים שמזלזלים בעתיד הטכנולוגי הזה? "מסבירים שכמובן אפשר בלי, אבל אז אתה הרבה פחות משמעותי בפעילות שלך, נדרש להפעיל הרבה יותר סד"כ, וגם הידע שלך מצומצם יותר".

     

    בסופו של דבר, הרעיון הוא לא למצוא תחליף לראש של המפקד בשטח - אלא לתת כלי שמאפשר לו לנתח טוב יותר את המצב, ולהגיע מהר יותר למסקנות המבוססות על מידע איכותי. אבל קבלת ההחלטות על הקרקע נותרת בידי האיש עם הדרגות על הכתף. גם בצה"ל רגישים לכך, ומדגישים ש"דיונים וויכוחים בין המפקדים הם עדיין הרכיב החשוב בקבלת ההחלטות". כאלה, מן הסתם, לא יחסרו לנו לעולם.

     

    איפה אנחנו נמצאים ביחס לצבאות אחרים בעולם? יש הרבה מאוד פיתוחים מסביב, אבל בזרוע היבשה של צה"ל מתגאים בכך שמבחינת מבצעיות, אנחנו מובילים. "אנחנו נמצאים משמעותית לפני צבאות אחרים, ככל הידוע לנו בטווחים של שנים, מבחינת המורכבות של הפיתרון הטכנולוגי שאנחנו מציעים", אומר הקצין הבכיר. ומה זה אומר על העתיד? "בוא נגיד שבינה מלאכותית והיתוך של מידע הם אתגרים שנידרש אליהם עוד לפני תום העשור הנוכחי".

     

    3. ניידות זה הכל

    הבעיה: חייל החי"ר חשוף, איטי וכבד מאי פעם

    הפיתרון: אם קשה להוריד ממנו משקל, תנו לו גלגלים

     

    גם אם נעמיס על החי"רניק שלנו את כל המחשבים של גוגל ומיקרוסופט גם יחד, עדיין נישאר כבולים למגבלות הגוף האנושי עצמו, שמגיע בשדה הקרב הנוכחי לקצה היכולת שלו. כפי שמתאר זאת פרופ' בן ישראל, "הבעיה הבסיסית של חייל החי"ר היא שיש לו גוף אנושי שיש לו מוגבלויות. יש לו מהירות מסוימת, הוא צריך לסחוב, הוא צריך לאכול, לשתות ולעשות עוד כמה דברים". ואת זה לא תצליח לשנות כל הטכנולוגיה בעולם.

     

    החי"רניק של היום הוא יחידת לחימה מורכבת וקטלנית מאי פעם, אבל אנחנו גם דורשים ממנו הרבה יותר מבעבר. ד"ר עזריאל לורבר, מומחה לשדה הקרב העתידי, אומר שמשקל הפק"ל הממוצע שסחב חייל חי"ר במלחמת העולם השנייה היה 18 קילו. היום המשקל הזה גדול פי שניים, ולפעמים גם יותר. "חייל חי"ר בצבא מודרני אמור לסחוב עד 40 קילוגרם, וזה הרבה יותר מדי", אומר ד"ר לורבר. "עוד מימי יוליוס קיסר אנחנו יודעים שאסור להעמיס על לוחם יותר משליש ממשקל גופו, והיום כבר עוברים את זה".

     

    בטיימינג מעניין, השנה מציינים 60 שנה לפרסומו של אחד מספרי המפתח בנושא: The Soldier's Load and The Mobility of a Nation של קולונל סמואל מרשל. הספר מתבסס על מסקנותיו של מרשל מהפלישה לנורמנדי במלחמת העולם השנייה. זה אולי נשמע ארכאי, אבל דורות של חיילים קרביים גדלו על ציטטות מתוכו, כמו "בשדה הקרב, האדם אינו רק יצור חושב אלא גם בהמת משא. ובניגוד לג'יפ, פרד או כל אמצעי העברה אחר, התפקיד המרכזי שלו במלחמה אינו מתחיל עד שהוא מביא את משאו אל היעד".


    צילום: שאול גולן

     

    בצבא ארצות הברית משוכנעים שהמסקנות של מרשל תקפות גם היום, ולפני שבע שנים איששו אותן מחדש במחקר שנערך בקרב חיילי הדיוויזיה ה־82 המוטסת שפעלו מול אל־קעידה והטליבאן באפגניסטן. שוב הצביעו המסקנות על קשר ישיר בין תקלות בביצוע משימה לבין משקל ומגבלות ניידות של הכוח המבצע: "האשמה נעוצה בכך שהחיילים נושאים ציוד הכרחי למשימתם, שפשוט שוקל יותר מדי", קבעה אחת המסקנות. בסופו של יום זאת פיזיקה פשוטה.

     

    העניין הוא שחלק לא מבוטל מהמשקל שסוחב חייל החי"ר קשור למיגון שלו. ולמרות שהמיגון בא עם מחיר של סרבול ואובדן ניידות, ברור שאי אפשר פשוט

     לוותר עליו. ד"ר לורבר משוכנע שמיגון גופני כמו שכפ"ץ הוא לא פיתרון יעיל

     בתרחיש של לחימה רגלית, ואילו נגמ"שים, שיכולים לשאת כוחות אל זירת הקרב, לא נותנים מענה למה שקורה אחרי שפורקים מהם. "נגמ"ש הוא בעצם לא יותר מאוטובוס משוריין", טען לורבר במאמר שפירסם לפני כשנה. "הוא בטוח יותר, נוח יותר ומן הסתם יש לו עוד שכלולים בהשוואה לזלדה הזכורה לטוב, אבל לצורך לחימה רגלית, שהיא תפקידו האמיתי של החי"ר, יש לצאת ממנו".

     

    אם כך, מהו הפיתרון לחי"רניק שצריך לנוע רגלית עם משקל גדול על גבו, וגם להיות מספיק קליל כדי לבצע את המשימה ולחזור בשלום? "בפשטות, מנוע בגב", קובע ד"ר לורבר. "צריך לתת לו רכב קטן וממוגן עם ארבעה או שישה גלגלים, סוג של טרקטורון עם מיגון, ואפילו מיגון נגד אב"כ. זה צריך להיות כלי קטן מידות עם יכולת ניידות טובה, שיוכל לנוע במהירות ולעזור לשריון לטפל בנקודות קטנות ובעייתיות". בעצם הכוונה היא למכן את חייל החי"ר ולהפוך אותו ליחידה קטנה וזריזה מאוד, שגם תהיה מוגנת יותר מאשר כיום. אגב, למסקנה דומה מגיע גם המחקר על הצבא האמריקאי באפגניסטן שהזכרנו קודם. המסקנות האופרטיביות שהוא מנסח הן שתיים: לצמצם את משקל הציוד של החיילים באופן דרסטי, ולהגביר את יכולת הניידות שלהם על ידי העברת חלקים מהציוד שלהם לאמצעי תעבורה חלופי בדרך לשדה הקרב.

     

    ד"ר לורבר משוכנע שבקונספט הזה טמון עתידו של החי"רניק הצה"לי. "שדה הקרב השתנה באופן דרמטי. יש המון אש ארטילריה ומקלעים, ולחייל החי"ר אין סיכוי לשרוד בשדה קרב כזה בלי להשתנות. התצורה הנוכחית שלו תהיה סבירה לעוד מלחמה או שתיים. אולי". ובכל זאת מדובר ברעיון שהוא לא פחות ממהפכה עבור חיל שעד היום, בכל העולם, הסתמך בעיקר על תנועה רגלית. לכן לא מפתיע לגלות בקרב אנשי החי"ר גם קולות שמסתייגים ממנו. ד"ר לורבר מספר על שניים: אחד הוא החשש שלוחם בכלי כזה לא יוכל להידחק לפינות צרות, לטפס על מדרגות או לפעול בשטח מאוד מבותר; השני מתייחס למחירו האפשרי של הכלי, וטוען כי שום צבא בעולם לא יעמוד בהוצאה הכוללת של הצטיידות החי"ר כולו ברכב כזה.

     

    "שתי הטענות האלה נכונות כשלעצמן", אומר לורבר, "אבל השאלה היא אם הן פוסלות על הסף את הקונספט המוצע. לא כל חיילי החי"ר מדלגים על מדרגות או מטפסים על מצוקים. בחלק מהמקרים בהחלט אפשר לוותר על היכולות האלה, ובתמורה לקבל חייל חרמ"ש (חיל רגלים משוריין) שיוכל לנוע בסמטאות ולסייע לטנקים, תוך שהוא עצמו בעל ניידות דומה להם, ממוגן בצורה יותר טובה מאשר היום ונושא מגוון רחב יותר של מערכות נשק ותקשורת. נכון, הוא לא יוכל לטפס על מדרגות. אבל כמה מדרגות כבר יש בשדה הקרב?".


     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים