ואל תחזור יותר, בחיים
האיומים של מל גיבסון על גרושתו, שהם כל מה שנשאר מהשחקן הסביר שהיה בעבר, יכולים אולי לשעשע או להרגיז. אבל הם בעיקר כל כך עלובים, עד שלירון סיני מציעה לו פשוט ללכת לחפש את עצמו במקום בו לא נצטרך לראות או לשמוע אותו
המועמד להדחה: מל גיבסון.
תאריך פרישה מומלץ: בהקדם האפשרי.
כשמל גיבסון קיבל את פרס האוסקר על בימוי ועל הסרט הטוב ביותר, "לב אמיץ" (1995) הוא עלה לבמה, חייך ואמר בצחוק "כל מה שאני באמת רוצה זה לשחק", וכולם אהבו לאהוב אותו. זה ללא ספק היה רגע השיא בקריירה של מי שעד אז היה שחקן די חמוד בסרטי אקשן, עם נגיעות של קומדיה רומנטית, כמו "ציפור על תיל", ורביעיית "נשק קטלני".
גיבסון. יש דברים שאין עליהם מחילה (צילום: MCT)
גם קולו ב"פוקהנטוס" המשיך להעלות את רף החמידות, ו"תיאוריית הקשר" ב-1997 בו שיחק בחור שבטוח שכולם באמת רודפים אחריו (וצדק) נתן לו לגיטימציה לעקוב אחרי ג'וליה רוברטס. זה היה סרט טוב, עם משחק טוב וכמעט מרגש. אבל אז הגיע "נשק קטלני 4", ללא ספק אחד מסרטי ההמשך הכי מיותרים בהיסטוריה (חוץ מ"באטמן 4"), ומאז גיבסון הפסיק לעשות סרטים טובים, אבל התחיל לעשות כותרות טובות. כלומר, רעות. מה זה רעות? איומות.
מי שהתחיל את דרכו כ"מקס הזועם" תיעל את הזעם שלו למקומות חשוכים ודי נמוכים, והפך אט אט מבחור חמוד ותכול עיניים, למפלצת סקסיסטית, אלכוהוליסטית, אנטישמית ומרושעת במיוחד. אם היה יכול לפצות על כך במשחק מדהים או בבימוי אדיר, אולי היינו יכולים להצליח להתעלם מחלק מהשטויות שהוא פלט, כמו שכמעט סלחנו עד עכשיו לרומן פולנסקי.
תרנגול, בלי כפרות
אבל היות והקריירה המקצועית של גיבסון הותירה ואקום, כל מה שנותר הוא למלא את החלל בזוועות שהוא מייצר בשצף קצף. הוליווד וקהל חובבי הקולנוע בעולם יכולים להיות סלחנים כשזה נוגע לסטארים אלכוהוליסטים - כי זה מחיר התהילה, וגם בהפרעות דו קוטביות יש משהו שיכול לעורר אמפתיה.
אבל כשהשתייה וההפרעה משמשות כעלה תאנה נבול ועלוב להשתלחויות אנטישמיות נוסח "היהודים אשמים בכל המלחמות בעולם" כמו שאמר כשנתפס שיכור ב-2006 ואחר כך התנצל - אבל הוסיף שהעניין נפלט לו בגלל מה שישראל עושה בלבנון - זה כבר לא חמוד, ולא מעורר אהדה.
ונניח שנאמין לשחקן המתיימר להיות במאי שבאמת מדובר היה בפליטת פה, למרות "הפסיון של ישו" - פליטות הפה האחרונות שלו שדלפו לתקשורת, לא משאירות מקום לחמלה. הן כן משאירות מקום לזעזוע - אם אתם מהזן הרגיש, ולצחוק גדול, אם אתם מהזן המרושע. ואין דבר מהנה יותר מלצחוק על מישהו שמגיע לו, במיוחד אם הוא אומר לגרושתו השנייה, שאם הוא הרביץ לה ושבר לה את השיניים - אז מגיע לה. אה כן, ועל הדרך לדבריה הוא לא היה יכול לסיים בלי, כמובן, הערה על כך שהוא רוצה דם של יהודי על הידיים שלו. למה? כי איזו דמות מפתח הוליוודית ויהודית העזה להעליב אותו בפומבי.
ההתבטאויות משיחת האיומים של גיבסון לגריגורייבה ממשיכות לדלוף, והרשת ממשיכה לחגוג עליהן, איך אפשר שלא - כשגיבסון גורם אפילו להתפרצות הפסיכוטית-משהו של כריסטיאן בייל על הסט של "שליחות קטלנית 4" להישמע כמו טירון לא מאיים?
סימנים של חולשה
בין פליטת פה לשבירת שיניים אחת לשנייה, גיבסון ניסה להמשיך לשחק, למרות שגם דמותו של האב המבולבל ב"סימנים" הנוצרי משהו, לא עזרה לו להתרומם חזרה. לכמה שנים טובות קיווינו שהוא יזנח את קריירת המשחק לחלוטין, אבל השנה הוא חזר, עם "על סף תהום", למרות שלא ברור מי בדיוק מעוניין לראות אותו על המסך, כשהרבה יותר מעניין וכיף לשמוע אותו מקלל.
מתוך "על סף תהום". יותר טוב לא לסלוח
לו היה במאי אדיר, היינו אומרים, ניחא. יביים לו האדם המעורער ולפחות לא נראה את פניו עוד.
אבל מאז "לב אמיץ", שבינינו גדולתו האמיתית היחידה של הסרט הזה היא חשיפת הישבן של גיבסון כשזה עדיין היה צעיר יחסית ונישא בגאון, גם כבמאי הוא לא עשה דבר חוץ מרעש."הפסיון של ישו" עורר בעיקר אנטגוניזם, ו"אפוקליפטו" היה בעיקר יומרני. אז גיבסון, עשה לעולם טובה. היהודים אולי לא שולטים בתקשורת כמו שאוליבר סטון אמר, אבל כמו שוודאי שמת לב, הוא למד לאחרונה על בשרו שלהשתלח בהם לא עושה טוב לאף אחד. אז תבין את הרמז, ולך לנוח במקום רחוק בו לא תוכל להזיק לאף אחד: לא לגרושתך, לא לנו, ולא לעצמך. ואם נתגעגע לעיניים כחולות מבהיקות, נמצא אותן אצל גיא פינס או משהו.
