ומי יוריד את הזבל, אולי הגמדים הקטנים?

האוטומט שלי רצה להגיד לו שהחיים פה קשים ושזו ארץ אוכלת יושביה, ושיש פה המון סיבות שמוחקות לאנשים את החיוך מהפרצוף, שלמדנו פה להיות אסרטיבים עד אגרסיבים, למדנו כוח. כוח בשביל לשרוד. אבל אז חשבתי על זה שאנחנו נמצאים במועדון, רואים הופעה מגניבה, ובקהל יש אנשים יפים שרוקדים לפי הקצב המסחרר ומוחאים כפיים, ואין סיבה לא לחייך כש"התפוחים" נותנים בראש ואנרגיות של הנאה ואקסטזה נמצאות מכל כיוון שלך. ובכלל, גם אם המצב רע, תמיד אפשר למצוא סיבות לחייך, למצוא דברים ואנשים שעושים לך טוב, גם אם לרגע, גם אם זה מטופש.

אנשים קרובים צריכים לעשות לך טוב. לא רע

שמתי לב שאני באמת מחייכת יותר. בטח כשאני רואה אותו, הוא הרי קוסם. אבל גם ככה, סתם. לפני כמה שנים חברה שלי אמרה לי שאני לא מחייכת הרבה. וחבל. אני לא יודעת מה השתנה, לפחות לא משהו שאני יכולה לשים עליו את האצבע, אבל עכשיו אני מחייכת. באמת. והרבה. אולי כי הפסקתי לחשוב על "מה אם" והתחלתי לחיות בהווה. אולי כי הפסקתי להסתכל על הדשא של השכן ופשוט השלמתי עם מי שאני ועם מה שיש לי. התחלתי להסתכל על הטוב, שבי, שבאחרים, שבעולם. להסתכל על הטוב לא אומר לשכוח את הרע, זה אומר ללכת איתו, עם הרע, אבל לא לתת לו לעצור אותך, ואם הוא עוצר אותך - למצוא דרכים להשתחרר ממנו, ובמיוחד להשתחרר מאנשים שעושים לך את הרע הזה, גם ואולי במיוחד אם הם אמורים להיות האנשים שהכי קרובים אלייך. אנשים קרובים צריכים לעשות לך טוב. לא רע.

נזכרתי בפעם שעברתי לגור יחד עם בן-זוג לשעבר וכל כך התלהבתי מהרעיון של ה"לגור איתו", שמיד נכנסתי לתפקיד שחשבתי שעליי להיכנס אליו - תפקיד האשה הבלבוסתע. ניקיתי, צחצחתי (ואני שונאת לנקות), בישלתי (זה אני דווקא אוהבת), כיבסתי וקיפלתי. מכורח הנסיבות מה שקרה הוא שהבחור, שלפני שעברנו לגור יחד הסתדר מצויין לבדו בדירה שכורה, ניקה לעצמו, בישל לעצמו וכן הלאה, שכח איך מתחזקים בית, וגם את עצמו על הדרך. השיא היה שיום אחד הוא לא מצא את צרור המפתחות שלו ובמקום לחפש הוא נעמד בהלם באמצע הסלון, עם מבט מבוהל על פניו. לאחר שהבנתי מה קרה בעקבות תשאול עדין, ולאחר שאכן המפתחות לא נראו בעין בלתי מזויינת, הצעתי לו להרים את הכובע שנח על הספה. למרבה הפלא, מתחתיו ישב לו הצרור, שלו ושלם. רק אז הבנתי מה קורה ואיך שגם אני, בכך שלקחתי על עצמי את כל התפקידים האלו, עזרתי להפוך את הבחור מגבר בוגר שמסוגל לתפקד ביומיום לילד חסר אונים.  

כשנקבעים "חוקים" ו"תפקידים", קשה להחזיר אחורה את הגלגל

חשוב לציין שלאחר שנקבעים "חוקים" ו"תפקידים", מאוד קשה להחזיר אחורה את הגלגל. למעשה, זה כמעט בלתי אפשרי. תסריט הבלבוסתע שלי לא חזר או/ו יחזור על עצמו. למדתי לקח. אין מה לעשות, בזוגיות, במיוחד כשגרים יחד, צריך להתעסק בכל הדברים הלא כל כך נעימים האלו, של ניקיון ותחזוקת הבית. ונראה לי שעדיף, מראש, לחלק את התפקידים השונים, בשביל למנוע תקלות ותסכולים בעתיד.  

אבל אז עלה לי זיכרון מאוד ישן שממש חקוק אצלי במוח: אבא שלי יושב בספה בסלון, אמא אומרת לו לנקות את הכלים בכיור, והוא, בתגובה, פורץ בצחוק היסטרי שלא קשור לכלום, צחוק בלתי מרוסן ובלתי ניתן לעצירה. צחוק שאני חוויתי יותר כבכי מצחוק. צחוק שאני חוויתי כדבר שבא יותר מיאוש מסויים מאשר משמחה.

כי האמת היא שלא מדובר פה באמת על להוריד את הזבל או לשטוף כלים. מדובר פה על התשוקה וההתלהבות שיש בהתחלתיות, מול השיגרה שמכרסמת את התשוקה. מדובר פה על החלום הרומנטי מול המציאות האפורה. מדובר פה על הפחד לכעוס כל כך, ואולי אפילו לשנוא, את מי שאהבת, שהתאהבת בו, בגלל מציאות שוחקת ודורשת. מציאות שאף סיפור אגדות לא מספר לנו עליה, כי היא שונה בתכלית השינוי מהפנטזיה שמנסים למכור לנו, מציאות שלפעמים מורידה לנו את החיוך מהפנים.

הייתי יכולה לסיים את הטור הזה במשפט אופטימי של "חייך, הכל לטובה", או "תמיד תסתכל על הצד הטוב שבחיים", ובכך שגם במערכת יחסים אנחנו צריכים להסתכל על הטוב ולא לקחת אותה כמובן מאליו וכן הלאה. אבל זה יהיה סוג של שקר, לעצמי ולכם. כי זאת בדיוק הסיבה בגללה גם אני פוחדת, או שנגיד אפילו באיזשהו מקום מסרבת להיכנס למערכת יחסים רצינית. כי אני לא מוכנה ולא רוצה שהאהבה והתשוקה יישחקו ואולי אפילו ימותו בגלל גורמים כגון שקית זבל. אולי זה ילדותי, אבל זו אני.