שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    אהבה או הכחדה
    הרביי חבר לכומר והתקשורת בארץ פירגנה ל"חתונה מהאגדות" של צ'לסי קלינטון עם בחיר ליבה היהודי. טלי פרקש סבורה כי באותו רגע נרשם הפסד צורב - התקרב תאריך התפוגה של העם היהודי בתפוצות

    במוצ"ש המריא זוג חברים טובים שלנו לשליחות חינוכית בארצות הברית. השניים, מורים במקצועם, הולכים ללמד בשנתיים הקרובות עברית בבית ספר יהודי. בעצם, לא רק עברית, אלא גם תנ"ך, תלמוד ושירה. אך השיעורים יתנהלו "על טהרת" השפה העברית. אנגלית לא תשמע בכיתתם של השניים, זאת בהתאם לבקשתה המפורשת של המנהלת.

     

    אחרי שנפרדנו ב"שלום ולהתראות בעוד שנתיים", נותרתי לקטר ביני לבין עצמי על הנוקשות המוגזמת ב"השכלה היהודית", של האמריקנים. קיטורים שנמשכו עד לרגע שבו נתקלתי בכתבות המפרגנות לזוג המאושר צ'לסי את מארק בכלי התקשורת הישראלים. או אז נפל האסימון - דברים שרואים משם, לא רואים מכאן.

     

    בעידן של "האהבה מנצחת את הכל" לא נעים לדבר על הפרדות "טכניות" כמו דת ולאום. זה נשמע גזעני, אפילו מתנשא, להגיד "הוא לא יהודי אז זה לא מתאים". ובטח לא פוליטיקלי קורקט להגיד לנשיא לשעבר ולשרת חוץ נוכחית: "הבת שלכם הפכה לסמל ההתבוללות בצפון אמריקה", בעיקר אם זה נכון.

     

    בארה"ב, החלטה להינשא דווקא ליהודיה מתורצת לרוב בסבתא שמרנית, "יידישע מאמא" מעצבנת. זו שמשתמשת בטריקים מלוכלכים של שבועה על ערש דווי כדי לחלץ מהנכד שלה הבטחות מפוקפקות, כמו ויתור על החברה "השיקסה" לטובת נסיכה יהודית. זאת ללא הסבר ממשי מלבד "אני אחטוף התקף לב".

     

    מי שהצליח לדלג על "מכשול הסבתא", מוזמן לבחור בינשואים אזרחיים או ברביי שיחבור לכומר ויחד יפרגנו לזוג המאושר טקס מהאגדות. שם מול החופה-מזבח, תתערבב הטלית עם הצלב וה"איי דו" עם "הרי את מקודשת". אמנם לא בדיוק כ"דת משה", אבל עזבו אתכם מ"הפרטים הקטנים", העיקר האהבה. כמו צ'לסי ומארק.

     

    במשך שנים הריצה התנועה הרפורמית בארצות הברית את הבדיה שנישואי תערובת לא רק שלא מחלישים את הקהילה היהודית, אלא אף מזרימים לה "דם חדש ורענן" ומגדילים בסופו של יום את מספר "היהודים", בזכות המצטרפים החדשים למועדון. עם "גיור" ובלי.

     

    כך, בעידודם הנמרץ, גדלו דורות של ילדים על כריסמס-חנוכה, סופגניות, סנטה קלאוס, ביצים מצוירות ומצות, ומרוב "עושר" של חוויות מסורת, רובם - ליתר דיוק 67% מתוכם - לא מוצא את עצמם מזדהה עם אף אחת מהדתות.

     

    למעשה, מתוך 5.5 מיליון יהודים אמריקנים בשנות ה-40 הצליחה הקהילה כעבור 50 שנות התפתחות להישאר בקושי רב עם מספר זהה בשנת 1990. כיום, המספרים כבר צנחו ל- 5.2 ודמוגרפים מעריכים כי בקצב הנוכחי, עד שנת 2020, ההתבוללות תיגמר בהכחדה לאומית. למעט "שמורות יהודים", בעיקר באזור החוף המזרחי.

     

    אין ספק כי מדובר בטרגדיה אמיתית. ביום שבו מקבלת האהבה חיזוק ועגינה - שוכלת הלאומיות צאצא.

     משוואה קשה שבה נמדדים רצונותיו של הפרט והגשמתו הרגשית מול הפסד צורב לעם היהודי. אך אין דרך להתחמק מזה, ואין מילים יפות שיסבירו את העובדה הקשה והמצערת שכל חתונה כזו היא עוד צעד בדרך לירידתו של העם היהודי מעל בימת ההיסטוריה.

     

    אז עם כל הכבוד לפרגון לשניים, וטיקבוקי ה"קולולו!" וה"מזל טוב", וכל שאר הקלישאות המשודכות לעיתוי שכזה, אף אחד מ"הבית הלאומי" המוגן בינתיים מפני מחיקה תרבותית, לא מצליח להבין את האסון שמרגשים על העם אלה ש"שם".

     

    בסופו של יום, עצוב לגלות שלא פצצת אטום אלא דווקא פלורליזם ופתיחות עלולים לעשות בסופו של דבר "את העבודה" עבור אויבנו בפחות דם והרבה אהבה, כי ליהודים בארצות הברית יש תאריך תפוגה. והסוף בוא יבוא, עם שמלה של וורה וונג וקייטרינג איכותי. וכמו כל דבר בחיים, גם כאן הבחירה היא גורלית וקשה: אהבה או הכחדה? 

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים