הכי גרוע זה לבקש שתציע לי נישואים

לפני שבועיים לחצנו ידיים על כך שאני לא מזכירה יותר את ההצעה שמתמהמהת.

"כמה אפשר לדבר על זה?" אתה שואל, "העמדות ברורות, זה הכיוון! אבל רבאק, תני לי קצת ספייס, אני לא יכול להציע לך אם כל החודש את רק מדברת על מתי זה יקרה... את צריכה להשאיר לי גם את אפקט ההפתעה!"

" אז זה אומר שאם אני אסתום עכשיו, עוד חודש זה יקרה?"

"אוף!!!!" אתה מתייאש ממני ומחוסר ההבנה המוחלט שלי בנפש הגברית והולך לחדר אחר.

אני שוכבת לבד במיטה וחושבת לעצמי שדי, אתה צודק, אי אפשר להמשיך לטחון את זה, וכמה שאני כבר רוצה בזה, אני צריכה להתאפק. אני הולכת אחריך לחדר שני. "טוב, אני מסכימה לך", אני אומרת, "בוא נלחץ ידיים על זה שלא מדברים על זה יותר".

אנחנו לוחצים ידיים, ואני תוהה אם ההסכם יחזיק יותר משתי דקות, או עד הפעם הבאה שאני אשמע או אפגוש עוד אשה שקיבלה הצעת נישואים ואתחיל לעשות השוואות.

אבל העולם אינו מניח לי לשכוח, וכעבור יומיים כלי התקשורת מדברים רק על דבר אחד. בגלגל"צ המאזינים בוחרים להם שיר לחופה. בערב הכלה המיועדת נמנעת מלעלות לשידור. כן, כן, אני מדברת על עידו רוזנבלום שהציע נישואים ליונית. ותוך כדי הקשבה זועמת לשירים הקיטשיים להחריד שהקהל הישראלי המצוי בחר להם, אני משכנעת את עצמי שאם הם שנתיים ביחד, והיא בת 33, אז גם לבחור שלי מותר לקחת את הזמן. אם יונית יכלה לחכות, גם אני בהחלט יכולה.

אז עכשיו אני בצום דיבורים. והאמת? זה קשה יותר משומרי משקל.

פתאום כל דבר קשור לזה, וכל משפט שני מגיע לנושא

אני מנסה להיזכר מתי בעצם התחיל כל הדיבור הזה העקשן. זה קרה מתישהו אחרי שעברנו לגור ביחד. לאט לאט זה התחיל לחלחל לשיחות. בהתחלה רק בצחוק, רק באופן עקיף, לגעת בנושא בלי לגעת באמת. אני משתדלת להפסיק, אבל פתאום כל דבר קשור לזה, וכל משפט שני מגיע לנושא. אני נושמת עמוק, חושקת שפתיים, ומחזיקה מעמד עוד שבוע ועוד שבועיים. אבל עוד מסיבת רווקות, ועוד חברה בהריון, ועוד לידה של תינוק, גרמו לקליפה שלי להיסדק.

"את האשה שלי. אני רק לא יודע מתי"

"אני לא מתלבט אם כן או לא", אתה אומר לי בשיחה. "את האשה שלי. אני רק לא יודע מתי. רק עברנו לגור ביחד. למה שזה לא יהייה עוד שנה? "

ומסביבנו כל אחד מציע עצה, לכל אחד יש מה להגיד. חלק חושבים שזה מספיק זמן כדי לדעת, ושממש אין מה לבזבז זמן בגיל כזה. לעומתם, חלק חושבים שממש אין למה למהר. חברות שלי מתכננות שהילד השני שלהן יוולד עם הראשון שלי. לעומתן, הבחור שלי פוחד מאובדן החופש שבהורות, והוא בטוח ששם נגמרים החיים. חלק חושבים שזה לא בסדר שעוד לא הצעת, וחלק חושבים שזה לא בסדר בכלל שאני מעזה לצפות. חלק חושבים שעליי להציב גבולות ברורים, ואילו חלק אחר חושבים שזה הצעד הכי מטומטם שאפשר לעשות. ידידים שלא פגשתי כמה חודשים קודם כל מצביעים על האצבע שלי חסרת הטבעת ושואלים בלי מילים "????" , בתוספת פרצוף תמה. בעבודה שלי נדמה שהם עושים תורנות סודית, בה בכל יום מישהו אחר חייב לשאול אותי: "נו!!!! כבר יש תאריך?" ומפליאים לעשות אלה שגם מציעים לי למהר לסגור את ה-01.01.2011, כי זה אחלה יום.

ואני?

כשאני איתך אני יודעת שאתה האחד שלי. ואם אצטרך לחכות עוד, אז אחכה, כי אין אופציה אחרת מבחינתי.

אבל יקר שלי, אהוב, זה נכון שבבוקר לוקח לך שעות להתארגן, ובאופן כללי כבר התרגלתי לכך שאנחנו תמיד מאחרים לכל מקום, כי אתה בחור כזה שלוקח את הזמן. אבל הפעם אם אפשר בבקשה קצת להזדרז.... יש לי השבוע יומולדת 31, ולמען האמת, בסופו של דבר, אני רחוקה מלהיות יונית. אתה יודע שאני משתעממת תוך דקה ממהדורת החדשות.

• מאמרים וטורים על הצעות נישואים