יותר נורא מעמורה

"זוהי סדום" הוא ניסיון נואש של זכיינית טלוויזיה לסחוט את הטיפות האחרונות מלימון שכבר נמעך עד תום. התוצאה: רוב הזמן זה פשוט לא עובד.

הקומדיה ההיסטורית, כלומר זו שמבוססת על הצגה פרודית ואקטואלית של אירועים מכריעים מהעבר, אינה שכיחה בקולנוע הישראלי. למעשה, למעט "שוברים" של אבי נשר שהשתמש בסיפור דוד וגוליית כבסיס לסרט רוק קומי, נזנחה האופציה הזו על ידי יוצרי הסרטים בישראל. כשבאים לחשוב על זה, אפילו את מספר העיבודים שנעשו כאן לסיפורי המקרא אפשר למנות על אצבעות כף יד אחת ("בעל החלומות", "איש רחל", "אסתר").

"זוהי סדום" - הידוע גם בשם "ארץ נהדרת, עכשיו הסרט" - יכול על כן היה להיחשב כבעל ערך חלוצי בנוף הקולנוע המקומי. כל זאת, כמובן, אם מאחורי התפיסה המנחה אותו היתה איזושהי מחשבה מגובשת, אמירה סאטירית, תנופה קומית ובעיקר פואנטה. במקום זה קיבלנו עוד מאותה "ארץ נהדרת" תשושה, והמון זחיחות ושביעות רצון עצמית. בבחינת "תראו כמה אנחנו גדולים". הכרטיס עליכם, השטויות עלינו. פרומו-סרט באורך מלא ל"קשת" ומצבת הטלנטים שלה.

מסופר כאן, כמובן, על לוט (דב נבון), הצדיק היחיד בעיר החטאים סדום החי בצנעה עם אשת לוט (טל פרידמן) ובתו היחידה שרלוט (עלמה זק), ומתפרנס מדוכן הגרלת חרסי-פיס. לא הרחק משם נפגש אלוהים בחליפת סוכן ביטוח (אייל קיציס) עם אברהם אבינו (מוטי קירשנבאום), ומנסה למכור לו פוליסה מפתה. הוא מספר לו על סופה הקרב של העיר הידועה לשמצה, ונעתר לבקשת אברהם להציל את הצדיק לוט, אחיינו.

בינתיים נחשפת תוכנית ההשמדה על ידי ברע (אלי פיניש), המלך האכזר של סדום, שרוקם מצדו מזימה להציל את חייו ואת חיי בניו, נינווה (אסי כהן) היפה וליאם (מריאנו אידלמן) האהבל. לשם כך צריך לעודד את רומן האהבים ההולך ונרקם בין נינווה ושרלוט, לפתות את אשת לוט, ולסובב על האצבע את לוט התמים. המלאכה מרובה, ואל העיר דוהרים על אופנועיהם שני מלאכי החבלה, רפאל ומיכאל (יובל סמו ומאור כהן).

כמו מונטי פייתון, רק גרוע

"זוהי סדום" מסמל את המפגש שבין הפריים-טיים הטלוויזיוני והקולנוע הישראלי; את הרגע שבו מסחטת רייטינג משומנת עוברת אל המסך הגדול. מובן שאין בכך כל פסול. אדרבא, ניכר שהמודל שעמד לנגד עיני יוצרי "ארץ נהדרת" הוא הקומדיות המטורפות של חבורת "מונטי פייתון", שהחלה את דרכה בתוכנית מערכונים מצליחה בטלוויזיה הבריטית ("הקרקס המעופף של מונטי פייטון" ששודרה בין השנים 1969-1974). אלא שכאן טמון כל ההבדל.

מתוך הסרט. מערכון בלתי נגמר (צילום: ג'סטין שלק)

"ארץ נהדרת", במיטבה, השכילה לשלב בין סאטירה לכל המשפחה ומערכונים שנעו מן הסביר אל המצחיק-מאוד. כאשר הדברים אמורים בסרט באורך מלא, מתברר עד כמה ההומור של צוות הכותבים (מולי שגב, דוד ליפשיץ ואסף שלמון), שעבד לרוב בסקצ'ים הטלוויזיוניים, הוא בעצם מיושן (מס ארנונה שנקרא על שמו של ארנון, וכאלה). בעיה נוספת כרוכה בעודף הקריצות לקהל - משהו נוסח "אתם-יודעים-שאנחנו-בסך-הכל-צוחקים" - והתוצאה על כן ילדותית ומסורבלת.

אבל כישלונו של "זוהי סדום" - מישהו זוכר שבמקור זהו בכלל שמו של סרט קצר ויפה שעשתה ג'ולי שלז? - מעיד על משהו מהותי הרבה יותר. על מצבה של הקומדיה הישראלית בעת הזו, שחברי "ארץ נהדרת" מייצגים אותה, ושאת עקבותיה ניתן לאתר היום בעיקר בטלוויזיה ("החיים זה לא הכל", "אחד העם 101"). מקורות ההצחקה הטלוויזיוניים של כותבי ויוצרי הסרט ניכרים ופוגמים בסרט, שנדמה רוב הזמן כמו מערכון שנמתח הרבה מעבר למידותיו, ושמשתהה אחרי כל פאנץ' ליין, כאילו כדי לאפשר לקהל באולפן לצחוק לפני שממשיכים הלאה.

שכן הקומדיה - במובן של פרודיות מטורפות, מהתלות רומנטיות, הומור עממי שווה לכל נפש וסתם נונסנס - כמעט ואיננה חלק מתחומי ההבעה של הקולנוע הישראלי כיום (הניאו-בורקס, "אהבה קולומביאנית", הוא היוצא מן הכלל שיש בו כדי להעיד על הכלל).

במובן זה, "זוהי סדום", על אף ניסיונות ההצחקה הלאים שלו, מעיד אולי על משהו חדש-ישן ההולך ומתהווה כאן; וקאדר כוכביו, שכל אחד מהם ניחן ביכולות קומיות

נפלאות, עשוי לשמש כתחמושת המצחיקנית לקומדיה הישראלית המתחדשת. נכון לעכשיו, חסרים להם כותבים ובמאים (את "זוהי סדום" ביימו במשותף מולי שגב ואדם סנדרסון) שישכילו להעמיד סרט באורך מלא.

בצד החיוב, "זוהי סדום" נענה לחזון "הנאור" שהציב לאחרונה חבר הכנסת אופיר אקוניס מהליכוד, אלא מה, שתבע לראות סוף סוף סרט שאינו מציג את מדינת ישראל כחבורת קלגסים כובשת. אם יבחר להתעלם מהסאטירה המגושמת, הח"כ הנכבד ודאי יתענג על רמת ההומור שלא עוברת הרבה מעל לראשו.