"איש לא יידע", היא לוחשת וידיה חובקות
קודם, כשהתהלכנו יחד בכביש המעגלי בדרך חזרה לבית משפחתה ביישוב שלה על הגבעות, צעדנו בלאט, קרובים אך לא נוגעים. עיניים דתיות ננעצו בי מכל עבר. "שבת שלום", בירכתי, נזהר שלא להזין את הלשונות הרעות. סיפור
שבת כבר בתוקף עשר דקות ואני מאחר מאוד. צמיגי מכוניתי, קופסתי הכחולה, ננעלו בחריקה רמה כשהבחנתי בה עומדת מחוץ לביתה, תמירה וגבוהה בבגדי לבן.
"משוגע, כבר מאוחר", היא צוחקת.
"פחדתי שלא אספיק להגיע", אני עונה, מתנשף, כאילו עשיתי את כל הדרך ברגליי.
נופי הגבעות עדיין מתרוצצים במוחי, הכביש המפותל, הירידות התלולות, המהירות העצומה. קופסתי הכחולה כמעט שלא עמדה במעמסה, מחוגי השעונים בלוח המחוונים שלה נגעו בקצה יכולתם.
"טסתי במהירות מסוכנת", אני מספר לבעלת העיניים הכחולות את קורותיי בדרך הפתַלתלת.
חבל ארץ זה אינו מוכר לי כלל ועיקר, איני חש כבן בית בגבעות שאכלסו פורעי חוק ונמלטים בימי התנ"ך.
אני שולף את תרמילי הקט ופוסע אחר דמותה החטובה המוליכה אותי לדירה קטנה השוכנת בצמוד לביתה. קרירות נעימה מקבלת את פניי כשהיא פותחת את דלת הדירה ומציגה את ביתי החדש לשבת הקרובה.
"איפה נשאיר אור?" היא שואלת, ועיניה מהפנטות אותי ביופיין.
"לא משנה, אינני מתכוון לשהות כאן יותר מדי", אני עונה מיד, "בודד כאן".
בעודי סוגר את דלת הדירה הקטנה נפתחת דלת ביתה הצמוד ואביה ממהר להושיט לי את ידו ללחיצה. אני עושה הכרה מהירה, ואנחנו כבר צועדים במרץ לבית הכנסת ביישוב.
היא נותרת מאחור, ואני לבד עם אביה, שמעניק לי הסבר על הגבעות סביב ליישוב. השמש נוטה במערב, ואנחנו כמעט רצים לתפוס את המנחה של ערב שבת. עולים כמה מדרגות, ובית הכנסת נגלה במלא תפארתו. נערים יושבים על רצפת הכניסה מקבלים את פנינו בברכת 'שבת שלום'. עשרות זורמים לפנים ההיכל, נערי הגבעות, שיערם בהיר, קומתם גבוהה ונישאת.
אני מביט בנערים האלה וקנאה מעקצצת בעורפי. כתפיים רחבות, עיניים בהירות, כיפותיהם הענקיות לבנות כבגדיהם הצחורים. כפות רגליהם מאובקות, כולם נעולים בסנדלי שורש המשמשים כרטיס קבלה למועדון הגבעות הפִראיות.
אני תוהה כיצד היא לא מצאה כאן אף אחד שיחטוף אותה, הם בגילה פחות או יותר, מרשימים וחסונים למראה.
תחושה מוזרה עוברת בי. אני יושב לצידו של אביה כחתן מיועד, אבל אינני כזה ולא חלמתי להיות, הוא מקבל אותי למרות שהוא יודע היטב את עברי ואיזה מטען מסובך נושאות כתפיי.
שירת 'יגדל' כבר עולה מגרונות המתפללים בסיום התפילה, ואביה מחייך ולוחץ את ידי לברכת שבת שלום. אני הולך אחריו ומעיף מבט קצר לעזרת הנשים, מנסה לאתר את התמירה.
עיניי מורמות, והנה היא צועדת אלינו
זווית נשית:
אני רווקה דתיה, ואני לא מתנזרת מסקס
האובדת הסוציאלית
להתחיל לאכול את הקרמבו מהביסקוויט זה עניין של טעם אצל חילוניים, אבל עניין הלכתי אצל הדתיים. את יואב הכרתי באתר היכרויות של חילוניים, ובגלל הקרמבו נחשפנו: הוא כדתל"ש, ואילו אני בדתיותי החריגה. פגישה עיוורת בסימן קרמבו
ג'יפ צבאי מחכה ברחבה החיצונית של בית הכנסת, נורה צהובה רוטטת על גגו המשוריין בעודו אוסף לתוכו שני קצינים חובשי כיפה. הרחבה מלאה בחולצות לבנות וכיפות סרוגות. עיניי מורמות, והנה היא צועדת אלינו.
"שבת שלום", היא מחייכת אליי, אני משפיל מבט ונועץ את מבטי בצמיד המקיף את קרסולה השמאלי. "נו? איך היתה התפילה?" היא בורקת כולה.
"יבשושית כביסקווט, החזן משמים והשירה מרדימה", אני עונה בפנים חמוצות.
"בואו הביתה", מדרבן אותנו אביה וחוצץ ביני לבינה.
אני רוצה להיות איתה לבדי, חולפת מחשבה במוחי בעודנו פוסעים בניחותא לעבר ביתה השוכן בפאתי היישוב. היא מביטה לעברי ומחייכת, כמו קוראת את מחשבותיי.
הליכתנו איטית להכעיס, ונדמה שביתה רחוק ממה שזכרתי. רעב מגרגר בתוכי, רעב לסעודת שבת ראויה בחיק משפחה, רעב לזוגיות כמוה לא חשתי עידן ועידנים.
בראשונה בחיי אני חש כבן בית בבית שאינו שלי
לאחר הקידוש מתיישבים סביב לשולחן השבת, החלות נבצעות והשיחות קולחות, אחיה ואחיותיה מביטים עליי בחיבה. אינני רגיל לכך. בראשונה בחיי אני חש כבן בית בבית שאינו שלי, במשפחה זרה שאך הכרתי. מאכלי השבת, השיחות סביב השולחן, הכל כה מוכר וידוע, כמו במשפחתי שהתפרקה זה מכבר עם מותו של אבי.
הסעודה מתארכת וסבלנותי פוקעת, אני משתוקק לבלות עם התמירה לבדי, באוויר הקריר של גבול המדבר. אני מביט בה מפזזת סביב השולחן, כולם מסייעים ומגישים, מכינים ואוספים, אבל עיניי נחות עליה בלבד. היא מגישה ממעשה ידיה להתפאר ואני מתמוגג, כולי השתאות לנוכח יכולותיה הנגלות לעיניי.
חוכמתה וחריפותה כבר נהירים לי, ליבה רחב דיו להכיל את רגשותיי הסוערים ורגשותיה השלווים גם יחד. אני קם לעזור, אבל אביה מצווה עליי להישאר בכסאי.
"אני מרגיש בבית", אני מוחה, "כלים זה אני", הוא צוחק, ידיו כבר מעלות קצף ריחני.
"הם כבר ירכלו על שיערך המאפיר ועל פער הגילים"
עוד סיפור:
הלילה אתחפש לדוס. היא כבר במרחק נגיעה
צדיק סופית
"תתלבשי דוסי", ביקשתי ממנה. "אין לך מושג כמה זה מדליק אותי". יותר מעשור ביליתי רק במחיצת חילוניות, מה שלא פגע ביכולתי להימשך במיוחד אל השרוולים ואל החצאיות הארוכות. לאכול שרימפס אני כבר מסוגל, אבל להימשך לגופיות ומכנסונים זו גזרה שלעולם לא אוכל לעמוד בה
"בוא נצא לסיבוב ביישוב", עולות מילים שחלמתי לשמוע כל הערב. היא נועצת בי את עיניה ורומזת לי להזדרז. אנחנו פוסעים בכביש המעגלי החשוך קמעה בערב שבת, חבורות נערים וזוגות אחרים צועדים את צעדת השבת למולנו. "מה יגידו הלשונות הרעות?" אני תוהה בקול רם.
"אל תשאל", היא צוחקת בקול רם, "בעלון היישוב כבר אקבל ברכת מזל טוב בשבת הבאה. הם כבר ירכלו על שיערך המאפיר ועל פער הגילים", קולה מתנגן.
"אבל ציציותיי המתנופפות הן תעודת הכשר ראויה לא?" אנחנו צוחקים.
אני נזהר לא להתקרב אליה יתר על המידה, אנחנו צועדים בלאט, קרובים מספיק אך לא נוגעים. עיניים דתיות נעוצות בי מכל עבר, "שבת שלום", אני מברך, נזהר שלא להעניק ללשונות הרעות ריכולים.
ביתה מופיע מעבר לעיקול, זמן האיכות איתה הסתיים, מפתח חודר למנעול והדלת נפתחת, האוויר הקריר מפנה את מקומו לאפלולית מזמינה.
"להעיר אותך לתפילה?" היא שואלת על המחר, ואני עדיין עמוק בהווה, "את יודעת איך אני ישן, את מוכנה לקחת את הסיכון?". תכול עיניה סוער לרגע, ואני נשבע שזיק של תשוקה חלף שם.
היא ניצבת מולי, ידה אוחזת בידי בחוזקה, "לילה טוב, אני לא מאמינה שבאת".
"עופי מכאן לפני שיקרה משהו", אני מחזק את אחיזתי בידיה, מקרב את עצמי אליה, פוחד לעשות את שליבי מבקש.
היא מלטפת את פניי, מנשקת את ידה המלטפת ובורחת.
"לילה טוב", אני קורא אחריה, אבל הדלת כבר טרוקה.
דממה עוטפת אותי בדירה הקטנה, בדידות, לבד שָקט וסמיך נח בחדר, רגליי נושאות אותי למיטה שסידרה לי התמירה. איני יכול להפסיק לחשוב על ליבה הרחב. גילה הצעיר מעולם לא הרתיעני, בגרותה וחכמתה כבשוני בחטף. אני פושט מעליי את בגדי השבת, מניחם על תרמילי הקט ומתיישב על המיטה המוצעת בקפידה. ריחות של בית עולים מהם, ניחוחות שנשכחו מזכרוני.
מפתח חודר למנעול ומסובב את שיניו, חושיי נדרכים, ביודעי שהמפתח הנוסף נמצא אצלה בלבד. דמותה התמירה פוסעת חרש לתוככי הדירה, משב רוח רענן מלווה אותה.
"מטורפת, מה את עושה כאן?" אני לוחש.
"אני יודעת בדיוק מה אני עושה", היא נחרצת.
"לא, את לא", אינני מאמין למראה עיניי, היא מופיעה מולי, גבוהה ותמירה באפלולית החדר, "את יודעת שלא אעמוד במבחן הזה, את ואני לבד, כאן בדירה... משוגעת".
ריחה מביא את עיניי להיעצם ואת תשוקתי למחוזות חדשים
היא שותקת וצועדת לאט לעברי, עדיין בבגדי בשבת, חצאיתה צמודה לירכיה. שמיכתי מכסה את שלא נותר על גופי והיא מתיישבת בצמוד אליי, ריחה מביא את עיניי להיעצם ואת תשוקתי למחוזות חדשים.
"אם לא תלכי נצטער על כך שנינו", אני כמעט מתחנן.
"אני כאן ונשארת, פקח את עיניך", היא מצווה.
ידה אוספת את ידי שלי והיא מניחה אותה על ירכה. "את לא נורמלית", אני לוחש. נשימותיי מעמיקות, היא עוצמת עיניים ומקרבת את שפתיה לפניי, כך היא חולפת ברפרוף על שפתיי ומתרחקת מיד.
"תגידי, החלטת להטריף אותי?" אני כבר מאבד כל קשר עם המציאות ואוחז בידיה, לוודא שהיא אכן כאן לצידי.
"אתה רגיל להפיל את כולן, הפעם אפיל אותך בנקל", היא מחייכת חיוך ממזרי.
"את מנצלת את בדידותי", אני מתרחק ממנה ורוצה להסתער, "לא אחלל את תומתך לעולם".
והיא קרבה אליי ומנשקת בשפתיה הממכרות, מניחה לידיי להלך בעצמן.
"הלשונות הרעות ביישוב לא ירפו ממך, הן תצלובנה אותך לתמיד, אינני מוכן שהדבר יהיה בגללי", אני מתנתק מהשפתיים המשכרות האלה.
"אף אחד לא יידע", היא לוחשת וידיה כבר חובקות את גופי, אני חש את ליבה פועם בחוזקה בעוד נשימתי נעתקת. חולפות שניות, והיא מרפה לפתע באחת, מורידה את זרועותיי שטרם העזו וקמה ללכת.
"מה עשיתי?" אני נפעם, ולא בפעם הראשונה הערב.
"אמרתי לך שהערב אפיל אותך, לאן חשבת שתגיע?" היא מעניקה לי את המהלומה לה הייתי ראוי.
"אני מכיר אותך מאז היית בת שירות, נראה שלמדת ממני, ולא את הדברים הטובים", אני נבוך.
"נותרתי תמה וזכה כפי שהכרת, כלום לא השתנה", היא פונה לעבר הדלת. שוב היא מנשקת את ידה שלפני רגע אחזה בפניי ושוב בורחת, אבל הפעם נסגרת הדלת חרש.
שוב השקט הסמיך מותיר אותי בודד, עם המון סערות נפש לחלום עליהן בליל שבת המלכה.
מומלצים
