שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    פירט של פעם: ההיסטוריה של שודדי הים
    הוציאו את הרטייה מהמגירה, מצאו את המשקפת הארוכה והצטרפו אלינו למסע ימי בעקבות הפירטים של העת העתיקה

    שודדי ים היו קיימים מאז ומעולם, בערך מאז שהאדם העז לרדת מהיבשה ולהפליג בים - ובעיקר מאז שהתחיל להפליג לארצות רחוקות למטרות מסחר. בשנים האחרונות התפרסמו בחדשות לא מעט מקרים של שוד ימי, שרובם התרחשו לא רחוק מחופי מדינת סומליה שבאפריקה.

     

    הפעם נתמקד בפירטים של הים התיכון שבאלף הראשון לפני הספירה היו פעילים מאוד, וגם מפחידים. איך זה היה להיות פירט באותם ימים? שאלה טובה.

     

    הבעיה היא שאנחנו בעצם לא יודעים איך נראו שודדי הים שהיו אז בים התיכון, מפני שלא נותרו כמעט ממצאים של ספינות שהוטבעו במהלך מתקפות הפירטים.

     

    חוץ מזה, העדויות היחידות שיש לנו לגבי הפעילות שלהם נמצאות בכתבים היסטוריים מאמצע האלף השני לפני הספירה, כלומר לפני כ-3,500 שנה. אלה תעודות היסטוריות שברוב המקרים בכלל לא מתארות מי היו השודדים ומאיפה הגיעו, אלא היללו ושיבחו את השליט או המלך שהצליחו לחסל אותם והביאו שלום לאזור.

     

    ספינות זריזות ויעילות

    על הספינות שלהם אנחנו יודעים קצת יותר, מפני שבמהלך השנים התגלו ליד חופי הים התיכון ציורים שלהן, חלקם חרותים באבן וחלקם מצוירים על כדים. לפי הציורים האלה, ספינות הפירטים היו צרות וארוכות, וככל שהיו יותר צרות כך הן היו מהירות יותר.

     

    כדי להתקרב לחוף כמה שיותר היו הספינות שטוחות ולא היה להן סיפון, וכך אפשר היה למשוך אותן בקלות ולהעלות אותן לעגינה בחוף. היה להן מפרש מרובע אחד, ואם לא הייתה רוח והפירטים היו צריכים להתרחק במהירות מאזור הסכנה הם היו יושבים בשתי שורות וחותרים במשוטים.

     

    הספינות הצרות האלה היו מוצלחות מאוד גם לפעולת התחמקות, כי היה קל לתמרן אותן למעגנים נסתרים שבהם המים רדודים, ולשם הרודפים לא היו יכולים להיכנס.

     

    שודדי הים לא נהגו לצאת להפלגות ארוכות, אלא בעיקר לגיחות קצרות של כמה ימים, לכן לא היה זקוקים להרבה מזון ומים. ומה עם השלל? אותו דווקא לא העלו לספינות האלה. בסיום הקרב השודדים היו משתלטים על כלי השיט שתקפו וגוררים אותו אחריהם לבסיס שלהם.

     

    הסיפורים על שודדי הים של אותם ימים מופיעים בלא מעט מקורות היסטוריים, כמו כתביהם של הֶרוֹדוֹטוּס, פּוֹלִיבְיוּס וְתוּקִידִידֵס. מהסיפורים האלה התברר שהימאים העדיפו להפליג מהאביב ועד אמצע הסתיו משתי סיבות: האחת היא שאמצעי הניווט היו די מוגבלים, והאחרת היא שהספינות לא היו מספיק חזקות והיו עלולות להתפרק בגלל הגלים הגבוהים והרוחות העזות של חודשי החורף.

     

    גם הפירטים היו פעילים בעיקר בחודשים אלה, וכשמזג האוויר היה קשה מדי הם יצאו לחופשה, שבה במקום לשדוד הם תיקנו את הספינות והכינו אותן לחזור לעבודה באביב.

     

    ידיים למעלה!

    אחד הבסיסים הגדולים של הפירטים במזרח הים התיכון היה האי כרתים, והרבה מאוד תעודות וספרי היסטוריה מהתקופה מספרים ששודדי הים שהגיעו משם היו אכזריים במיוחד.

     

    בני כרתים העדיפו להתפרנס מהים, ככל הנראה בגלל קשיי הפרנסה והמחסור באדמות חקלאיות. הם היו ימאים מעולים, וידוע שהשכירו את שירותיהם כשכירי חרב בתחום זה, ושירתו כחיילים בצבאות אחרים. מאוחר יותר חלקם ניצלו את הידע הצבאי הזה, והפכו לפירטים שהטילו פחד על כל אזור הים האגאי, יוון והאיים שמסביב.

     

    המפרצים המסולעים של האי עזרו להם להפתיע את ספינות צי הסוחר ולתקוף אותן, ושימשו גם כמחבוא מפני ספינות שרדפו אחריהם. בשלב מסוים השליטה שלהם בים הייתה כל כך משמעותית, עד שכמעט לא התאפשרה תנועה של כלי שיט מסחריים בלי שיותקפו.

     

    בסופו של דבר, באמצע האלף הראשון לפני הספירה, התעייפה אתונה משודדי הים. היא השתמשה בצי הצבאי והמסחרי הגדול שלה ויצרה ברית עם כמה ערים גדולות ביוון, היא הברית האטית-דלית.

     

    המטרה העיקרית של הברית הייתה להילחם בפרסים ולמנוע מהם לכבוש שטחים ביוון, ובנוסף לכך חיילי המדינות חברו לכוח ימי אחד שתפקידו היה לשמור על הסדר בים.

     

    ממשיכים לעשות צרות

    השנים חלפו והיציבות נשמרה, אך בסוף המאה השלישית לפני הספירה הפירטים התחזקו שוב וכמעט ששיתקו את כל התחבורה בים. כל ערי יוון פנו לשליטים באי רודוס, שהיה בתקופה זו המעצמה הימית החזקה ביותר, וביקשו שיפעלו נגדם.

     

    זו הייתה משימה קשה, שהתפתחה למלחמה קשה ועקובה מדם (המלחמה הכרתית הראשונה, בשנים 206–203 לפני הספירה), ואפילו רודוס החזקה הסתבכה בה לשלוש שנים, עד שהכניעה את הכוחות הכרתיים.


    ציור המנציח את ההתקפה של שודדי ים ברברים על אוניית הסחר "קינגפישר" ב-1 במאי 1681 (מתוך מאגר Gettyimages Imagebank)

     

    בתחילת המאה השנייה לפני הספירה רומא החלה להתחזק ושליטיה לא שכחו את תרומתם של אנשי רודוס לביטחון בים התיכון. בתמורה לעבודתם הם אישרו להם לשלוט על שטחים נוספים ושילבו כוחות בים.

     

    בהמשך החליטו שלטונות רומא לפעול בעצמם נגד הפירטים שפעלו בחלק המערבי של הים התיכון, באזור איטליה, והקימו כוחות מיוחדים שזה היה תפקידם היחיד – להפליג בים ולסכל את פעילותם של כלי השיט הפירטים.

     

    במקביל לניסיונות האלה הוציאה רומא משלחות רבות שניסו להביא שלום לים, אבל היחידה שהצליחה להביא באמת סוף לפירטיות בעת העתיקה הייתה המשלחת שהנהיג המצביא פומפיוס, שיצאה לדרך בשנת 63 לפני הספירה.

     

    המלחמה בשודדי הים ארכה 40 ימים, ובסופם של הקרבות לא נותרו כמעט פירטים בים התיכון. ארבע שנים מאוחר יותר עמד אותו פומפיוס בראש כוחות הלגיון שכבשו את ארץ ישראל, אבל זה כבר סיפור אחר.

     

    שודדות הים האמיצות

    ומה אתם יודעים? מתברר שבתקופה הזו היו גם נשים פירטיות. ולא סתם פירטיות – מנהיגות של פירטים! על הראשונה מביניהן מספר ההיסטוריון היווני הרודוטוס. זו הייתה ארְטֶמִיסְיָה, מלכת העיר הַלִיקַרְנָסוֹס באסיה הקטנה (טורקיה של ימינו), שעלתה לשלטון אחרי שבעלה מת ובנה היה צעיר מדי למלוך.

     

    לקרב הימי בסלאמיס, שהתרחש בשנת 480 לפני הספירה, אחד משיאי המלחמה בין יוון לפרס, יצאה ארטמיסיה בראש חמש ספינות לצידו של המלך הפרסי קסרקסס – הוא אחשוורוש.

     

    לפני הקרב היא התנגדה לשאר יועציו, והמליצה לו לוותר על הקרב הימי מפני שהסיכויים לנצח היו קטנים. המלך, כמה לא מפתיע, שיבח את חוכמתה ואת האומץ שלה, אבל ממש לא התכוון להקשיב לה.

     

    בקרב עצמו התברר שהיוונים ממש לא אהבו שאישה נלחמת מולם והציעו פרס למי שיטביע אותה. בתגובה, ארטמיסיה נקטה בתכסיס יוצא דופן ותקפה דווקא את אחת מהספינות הפרסיות כדי להתחמק ממעקב של ספינה יוונית. אחר כך היא המשיכה לתקוף אניות אויב רבות. למרות זאת, הצי הפרסי הפסיד בקרב, בדיוק כמו שאמרה שיקרה.

     

    בשלב זה אתם בוודאי שואלים את עצמכם מדוע ארטמיסיה נחשבת לפירטית אם היא פעלה כל הזמן הזה בשירות הצבא הפרסי. זה נכון, אבל היא הייתה כל כך ערמומית ובעלת רעיונות מבריקים, שהיוונים שנאו אותה עד כדי כך שהם התייחסו אליה כאל מנהיגת שודדי ים אמיתית. כבוד גדול!

     

    מלכת הפירטים

    מלכה אחרת, שבאמת עמדה בראש כוחות פירטיים, הייתה טֵאוּטָה, אשתו של המלך אַגְרוֹן מֵאִילִירְיָה (אזור חוף הבלקן של ימינו) שמת בשנת 232 לפני הספירה והוריש לה צי פירטי חזק.

     

    ההיסטוריון הרומאי פוליביוס מספר שהמצב הידרדר עד כדי כך שהסנאט ברומא שלח משלחת לבקש ממנה שתשלוט בכוחותיה. טאוטה הבטיחה להם שהכול יהיה בסדר, אך כשהיו בדרכם חזרה דאגה שמנהיגי המשלחת יירצחו.

     

    ראשי השלטון הרומאי זעמו והחליטו לצאת לקרב. טאוטה לחמה בגבורה: מולה היו 200 ספינות רומאיות, 2,000 פרשים ו-20 אלף חיילי חיל רגלים, אבל היא הפסידה בגלל בגידה של אחד מאנשיה, בשנת 228 לפני הספירה.

     

    מאות שנים לאחר מכן עדיין המשיכו הפירטים לפעול בים התיכון. במשך הזמן השתנו אזורי הסחר הימיים הראשיים, והם חיפשו אזורים ללא חוק וסדר והפנו את הספינות שלהם לאזורים חדשים.

     

    במאות ה-16 וה-17 לספירה הם עברו לאוקיאנוס האטלנטי, לאזור האיים הקריביים, ושם הם לא רק עסקו בשוד אלא גם השתתפו בקרבות שפרצו בין ציי המעצמות אנגליה וספרד. לפעמים הם אפילו קיבלו אישור רשמי לכך שהם חלק מהצבאות הלוחמים...

     

    הכתבה התפרסמה במגזין "גלילאו צעיר" מבית מוטו תקשורת.

    לכתבות נוספות של גליליאו צעיר באתר ifeel.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    פירטים: אימת שבעת הימים
    צילום: Index open
    פירט מודרני בסומליה
    צילום: AFP
    מומלצים