שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    הילד שלו בן 13, הוא לא ראה אותו מימיו

    הוא נשוי עשר שנים, עם שתי בנות, ופתאום אמא של הילד שעשה לפני שהתחתן מגישה תביעה בשם הילד ורוצה הסדרי ראייה. אשתו מתנגדת. "על גופתי המתה אתה תראה אותו. יש לך שתי בנות וזהו!". כאילו אהבה של אבא היא משחק סכום אפס

    "על זה אני מפרקת את הבית, לא מעניין אותי, עד כאן. אני מתגרשת ממנו!" היא התפרצה למשרד שלי כרוח סערה, נסערת וגועשת.

     

    היא חברה שלי משכבר. פעם היינו קרובות, כבר שנים אנחנו בשלום-שלום באירועים חברתיים מזדמנים. טלפנה אלי בסופשבוע ואמרה שהיא חייבת לראות אותי בבהילות. פיניתי לה זמן כבר למחרת בבוקר.

     

    "אז יש לו ילד", היא אומרת, "מלפני שהכרנו".

     

    הם יחד כבר עשר שנים, יש להם יחד שתי בנות. "עכשיו גילית?" שאלתי.

     

    "ידעתי עוד לפני החתונה", היא אומרת. "הוא הבטיח לי, עוד לפני החתונה, שלעולם לא יהיה איתו בקשר. יש לו הסכם עם האמא של הילד", היא מתיזה את המילים כמעט בגועל. "לא חייב לה כלום, לא תבקש ממנו כלום. והנה, לא מבקשת, תובעת!" היא מוציאה מהתיק ערימת ניירות דקה.

     

    אני קוראת, ברפרוף – תביעה למזונות קטין, גם רטרואקטיבית, 13 שנה. ההסכם גם שם, בכתב יד מהוה קצת. "את יודעת שאין תוקף להסכם כזה", אני אומרת לה, "אי אפשר להתנות על מזונות לקטינים, זו לא זכות של ההורה, זה הסכם שלא יעמוד בשום ערכאה".

     

    "עכשיו אני יודעת", היא אומרת.

     

    אחרי שעה הוא מצטרף. "אני מוכן לשלם", הוא אומר, "רק שיהיה סכום הגיוני, בכל זאת יש לי שתי בנות ואין לי מאיפה להביא עכשיו מזונות של 13 שנה".

     

    "אתה לא משלם שקל", צועקת חברתי.

     

    הוא נראה כבוי, מבקש שאסביר לה שוב, שאין ברירה, ושגם הקטין הזה הוא ילד שלו. אני מנסה.  

     

    על התביעה הרטרואקטיבית אולי תוכל להתפשר

    לדיונים בבית המשפט היא מתלווה אליו. לא בהכרח כדי לתמוך בו, יותר כדי לפקח שחלילה לא יחליף מילה ידידותית מדי עם "האמא שלו". אני מנסה לדבר עם עורכת הדין של האמא. אולי נצליח להגיע להסכם פשרה, בכל זאת, האיש לא אמיד, לשון המעטה. מה שצריך לשלם קדימה, ישלם. על התביעה הרטרואקטיבית אולי תוכל להתפשר. היא מפתיעה אותי, עורכת הדין של האמא. "מסכימה", היא אומרת, "לוותר על התביעה הרטרואקטיבית אם הוא יסכים להסדרי ראייה קבועים. בכל זאת לילד יש אבא שהוא לא מכיר".

     

    אני מבקשת זמן. היא נעתרת. בהתחלה הוא שולל את הרעיון על הסף. לאט לאט מתרכך. "מעניין אם הוא אוהב כדורגל", הוא אומר לי.

     

    אני מסבירה לו שזה לא יהיה קל. הילד בן 13, לא ראה אותו מימיו. לא פשוט יהיה לו לפגוש את אבא שלו באמצע החיים. חברתי עומדת על רגלים אחוריות. "על גופתי המתה אתה תראה אותו. יש לך שתי בנות וזהו!". אני נפגשת איתה לבד, מנסה להבין מה עומד מאחורי זה - הרי ידעת שיש לו בן. "זה יפגע בבנות שלי", היא אומרת, כאילו אהבה של אבא היא משחק סכום אפס. כמה שהיא מתנגדת יותר לרעיון, הוא דבק בו יותר.

     

    "על זה אני לא מוותר", הוא אומר לי, "פעם ראשונה שאני לא מוותר. ויתרתי לה כבר מספיק. אני אבא של הילד הזה, ואהיה אבא שלו גם אם אתגרש בגלל זה".  

     

    קובעים פגישה במרכז הקשר. ועוד אחת. בינתיים המצב בבית מסלים. היא לא מדברת איתו, רק צועקת. הבנות שלהם לא יודעות מכלום, אבל מרגישות הכל. ערב אחד הוא מתקשר, "ארזתי תיק", הוא אומר לי. "אני אלך, אם על זה היא רוצה לפרק את הבית, אני אלך".

     

    "הילד דומה לי", הוא אומר, "יש שפה משותפת"

    עוד פגישה במרכז הקשר. "הילד דומה לי", הוא אומר. "יש שפה משותפת, למרות מרחק הזמן". ובבית - גיהנום. היא לא מקשיבה לאף אחד, בטח לא לי. "את בצד שלו", היא אומרת.

     

    ככה הם מתנהלים כמעט חצי שנה. הוא כבר רואה את הילד באופן עצמאי, פה סרט, שם משחק כדורגל. אחרי חצי שנה הוא קובע איתי פגישה. נכנע. שוב.

     

    אני מנסה להבין איך, רגע אחרי שנכנסת לילד בגיל ההתבגרות לחיים, אתה מתכוון להסביר לו ששוב אתה עומד להיעלם מחייו. הוא שואל: "לוותר על שתי בנות או על אחד, מה את היית בוחרת?"

     

     

    האתר של שרון נבו


     

     

    * הטור אינו מבוסס על דמות או מאורע אמיתיים. דמויות ואירועים שונים משמשים בו בערבוביה, והוא מיועד לעורר דיון בנושא.
    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    "מעניין אם הוא אוהב כדורגל"
    צילום: Index Open
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים