שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    ההומופוביה שלי הולכת והופכת לקינאה מטורפת

    למראה הקלות הבלתי נסבלת שבה יחמון ידידי ההומו היה משיג סקס, אני נזכר בדייט החדשה שלי. ליטל. גיהינום. עוד סיפור של התעללות אורבאנית. למה חייב דייט ועוד דייט ועוד אחד. והיציאות האלה, הכסף שנוזל... והשיחות החופרניות, מה כל הסיפור? מה מסובך? למה יחמון כן ואני לא. אה?

    הם בכל מקום, פשוטו כמשמעו. בפריים-טיים, בעיתונות הכתובה והאינטרנטית. באמנות, בכנסת, במצעדי הרחובות. הם מוכשרים, הם יפים, והם לא סופרים את החרדים והפרימיטיביים ממטר. ההפך. בהתמדה ובנחישות הם תופסים לעצמם משבצות מהותיות בחיינו, והם בקושי 10%. בקושי. בלי לפחד עוד מעצמם או מהסביבה, ידם בכל והם מערבבים כל מה שאפשר בחיים האלה. אני אוהב את זה. הומופוב שכמוני לגמרי מעריץ אותם.

     

    אבל מעבר לגינונים ולפרגון שמתי לב לתופעה מוזרה שהולכת ומכה בי גלים: בשנים האחרונות, כמו ספינת ענק שמשנה כיוון, ההומופוביה הקמאית שלי הפכה אט אט למשהו אחר. בלתי צפוי. כמעט מטורף: קינאה. ממש כך.

     

    כן, בזמן האחרון התחלתי לקנא בהומואים, וזה מוזר, אפילו הזוי. הטרו שמקנא בגיי. אבל מהות הקינאה הזו לא נובעת מהשבחים שציינתי למעלה. לקינאה שלי אחראי בחור צעיר אחד שיצא באחרונה מהארון שלו, יחמון שמו.

     

    את יחמון הכרתי די מזמן, בתזמורת צה"ל. סיפור מסובך. יחמון התחתן עם נגנית, עשה לה ילד, אבל מהר מאוד הבין שזה לא במקום, תרתי משמע. הוא בישר, ובכה, והבטיח, אבל בעיקר יצא לחיים חדשים, למימושים חדשים, רק שהפעם הכל גלוי. הכל בטבעיות.

     

    במכונית, מאחורי המועדון או בשירותים. עניין של שניות ואקשן

    העובדה שלבחור יש נטיות לא הפריעה לי אף פעם לקרוע לו את הצורה. בביליארד. גם לא לשבת איתו על איזה בירה בלילה תל אביבי, לילינבלום או נמל, ולדבר על שטויות. גיי או לא גיי, יחמון הוא אחלה גבר. אבל... יחמון גם חרמן כרוני. אם מזהה איזה הומו חתיך מקילומטרים, הוא ניגש, מגשש ו... בום. אפילו בו במקום. כן כן. בלתי נתפש. במכונית, מאחורי המועדון או בשירותים. עניין של שניות ואקשן. גיחה לדירה זה כבר רומן. כאן הסקס בהינף המחשבה. מדהים. אם בא להם אז זה כאן ועכשיו. זהו זה. כמה פשוט, כמה מתבקש.

     

    כשיחמון היה הולך ועושה מה שעושה הייתי אני נזכר בדייט החדשה שלי. ליטל. גיהינום. עוד סיפור של התעללות אורבאנית. מה תחליט לגבַּי ליטל, ומתי. למה חייב דייט ועוד דייט ועוד אחד. והיציאות האלה, הכסף שנוזל... והשיחות החופרניות, מה כל הסיפור? מה מסובך? למה יחמון כן ואני לא. אה? הרגשתי רע והרמתי לה טלפון. היה צליל חיוג וציפיתי לשמוע לפחות את הקול של ליטל שמסביר לי בלחישה מתוקה שאני עוד בתמונה ו.... ססססאמק. סינון.

     

    כמו לרוב הגייז, גם לו יש איזו כוסית-על שנדבקת לו לתחת

    ואז יחמון חוזר עם חיוך על השפתיים ומתחיל לייעץ לי. כמה שאני שונא את זה. כמו לרוב הגייז, גם לו יש איזו כוסית-על שנדבקת לו לתחת. "החבר ההומו" זה מוצר צריכה אצל הכוסיות מאז ימי קארי ברדשאו, אולי לפני, ויחמון מתאים בול להגדרה. ובכן, ההיא מספרת לו על מיני ערסים שהיא משכיבה, ויחמון מנסה להשליך ולהקיש עלי. הוא טוען שאנחנו הסטרייטים לא אסרטיביים מספיק עם הבנות שלנו, ולכן סובלים.

     

    "אבל יחמון אחי", אני אומר, "הן מחפשות מישהו רציני, נחמד, ואנחנו קונים את זה. ככה אנחנו. מאמינים להן. פעם אחר פעם מאמינים להן ונשארים עם הזין מול הפורנו. אחי, זה לא הוגן הקטע. משהו דפוק בהטרוסקסואליות הזו. לגמרי. כי איך זה שאצלכם..."

     

    בחיי, 15 שניות ונשיקת שפתיים

    לא הספקתי לסיים, ושוב הגיי-ראדאר שלו זיהה מרחוק איזה אח-תואם-דפיקה. הוא רץ לכיוון. על דא ועל הא, וראיתי אותם מתנשקים. בחיי, 15 שניות ונשיקת שפתיים. ושוב, תעתועיי ההטרו שלי. כמה נשיקות לחי קפואות ספגתי אני, והוא... צרפתית.

     

    כשחזר כבר הייתי עצבני. "זה לא יכול להמשיך ככה אחי, די!"

     

    הוא נראה מופתע וסיפר שגם אצלם הרומנטיקה בעייתית וזיון זה לא הכל וקשר רציני בעולם זמין כל כך הופך בעייתי פי אלף. הוא ציפה לאמפתיה מצידי, אבל אני רק התבוננתי בו ו... קינאה! פשוט ככה. דמיינתי את חיי בקהילה אינטימית כזו. סקס זמין. יצרים משולהבים ומימוש מיידי. חלום רחוק.

     

    למחרת התקשרתי לליטל וביקשתי פסק זמן. "אני צריך לארגן מחשבות", מלמלתי, "מצטער" - ונפרדנו. ככה זה לא יכול להימשך, הרהרתי, והרחמים העצמיים שלי גאו. יצאתי מהבית וצעדתי לכיוון דיזנגוף סנטר, שם רכשתי כיוון הלוך לדראמסאללה.

     

    יהיה טוב.

     

    האימייל של חוץ פן


     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים