שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    לכתוב כדי לדעת

    פרופ' עמיה ליבליך עזבה את ירושלים, הצטרפה כשחקנית חובבת לתיאטרון במתנ"ס ביפו וכתבה על זה ספר דוקומנטרי "תראו אותי!". "אני חושבת שכל אדם הוא מעניין. צריך רק לדעת מה לשאול", היא אומרת

    "אני חיה את הכתיבה, אני חושבת בכתיבה, כמו יורם קניוק - אני כותבת כדי לדעת. הכתיבה היא גם מרפא ובעיקר זה תהליך שאני מוקסמת ממנו בכל פעם מחדש", כך אומרת פרופ' עמיה ליבליך שספרה "תראו אותי!" (הוצאת שוקן) יצא לאחרונה.


    ליבליך. כותבת כדי לדעת (צילומים: מיכאל קרמר)

     

    ליבליך, ילידת 1939, פרופ' לפסיכולוגיה במכללה האקדמית תל-אביב יפו, היא כותבת מאוד מנוסה, מאוד מגוונת ומאוד לא שגרתית. במציאות התרבותית של היום שלכל פרויקט בה ממהרים להדביק תווית של דוקו-ריאליטי, ספריה של ליבליך, כלת פרס בהט ל-2006 על ספרה "ילדי כפר עציון", הם עדות לכתיבה דוקומנטרית אמיתית וכנה.

     

    "אני מנחה עם חווה רימון קבוצה של כותבי סיפורי חיים שקראנו לה 'חומר נפש', ושם מתגלה עד כמה הכתיבה פותחת ערוצים ומרפאת אנשים רבים. עבורי יש כאן רצף מסוים בין הערוצים: הכתיבה האקדמית דורשת עיבוד אחר, מושכל, והיא איטית יותר בשבילי מאשר הכתיבה הפופולרית שבה אני זורמת".

     

    המעבר ליפו

    "לפני שלוש שנים עברתי לגור ביפו, אחרי שנים ארוכות בירושלים. חשבתי כי ברצוני להשתלב במקום, להבין אותו ואת מהותו הבין-תרבותית. לא רציתי לשבת סגורה בביתי הנאה שליד החוף, ולנסוע במכונית בדרכי צפונה לחברי ולחברותי בתל-אביב או להרצאותי באוניברסיטה". כך, במילים אלו, נפתח ספרה החדש.

     

    בספר זה, כבספרייה הקודמים, ליבליך משלבת אבחנות פסיכולוגיות וחברתיות בכתיבה הנגישה לקהל הרחב. היא מגוללת בו את סיפורה של להקת תיאטרון קהילתי בלב שיכוני יפו שהצטרפה אליה, ותעדה ראיונות שערכה עם הבימאיות ועם השחקנים.

     

    התאטרון, תאטרון קהילתי הפועל במתנ"ס ביפו, ובו משחקים אזרחים מהשורה (כלומר, לא שחקנים מקצועיים) ועמיה שהצטרפה אל הקבוצה כשחקנית. היא אינה שחקנית חובבת במקור, אך הקסם של הקבוצה ושל האנשים כבש אותה, וכך לצד חוויותיה האישיות, היא ראיינה את הבימאיות והשחקנים ותיעדה את פעילות הקבוצה.

     

    אז מדוע החליטה להעלות את חוויותיה דווקא בצורה זו? "במשך שנתיים עבדתי איתם על מופע השוּק, והבנתי שיש כאן חומר מרתק לספר. אם הייתי חושבת על כך מלכתחילה, זה היה מעכב את כל התהליכים שעברתי בעצמי. במובן זה, הספר שונה כמעט מכל הספרים שכתבתי שתמיד תיעדו את הכניסה שלי לשדה מחקרי כלשהו בכוונה מפורשת לכתוב עליו. זהו גם הספר שבו אני נכללת בעצמי בצורה הגלויה והמירבית".

     

    פתאום עולים זיכרונות מההורים

    במהלך העבודה עם הקבוצה עלו לא פעם סיפורים וזיכרונות של הוריה של ליבליך, אשר גם להם חלק מרכזי בהווייתה, ונדמה כי התיאטרון התגלה עבורה ככלי לתיעול אותם סיפורים והתמודדות פרטית עם עברה המשפחתי. בסופו של דבר, בספר הזה וכנראה גם בתיאטרון, היא נחשפת ברמה האישית כפי שלא נחשפה בעבר.


    "בשביל לשחק לא צריך להיות שחקן מלידה"

     

    "לא רק אצלי זה קרה", היא אומרת, "רבים מהשחקנים העלו את הדמויות של הוריהם באימפרוביזציות ובהפקות שעשינו. זה טבעי ביותר, ואין צורך בפסיכולוגיית מעמקים כדי להבין זאת. דמויות ההורים הן תשתית לאישיותו של כל אדם. ברגע שמורידים או מעלים את המסכה, בדרך הטבע, תכופות מופיעות גם דמויות ההורים לצידנו".

     

    הספר נפתח בציטוט של אוסקר ויילד: "תן לאדם מסכה, והוא יגלה לך את האמת". באיזה אופן הוא בא לידי ביטוי?

     

    "אני סבורה שהמשפט של אוסקר ויילד הוא חכם מאוד, ופעמים רבות גם נכון. דווקא באמצעות המסכה אנו מגלים הרבה פעמים את האני האמיתי שלנו. כך למשל, כשלילי מוכרת את אמא שלה, הכוכבת, בשוק הווירטואלי שיצרנו לפסטיבל תיאטרוני רחוב בבת-ים, היא אומרת המון דברים על עצמה ועל משפחתה, שאולי איננה יכולה או איננה רוצה להגיד אותם במפורש. גם אני, כשגילמתי את 'הפסיכולוגית בגרוש' הייתי אמיתית ביותר".

     

    הלהקה פועלת בשכונה ענייה ביפו. מהי התרשמותך בנוגע למרקם החברתי המיוחד כל-כך של יפו?

     

    "הלהקה אמנם פועלת באזור עני ביפו כי זה הבית שלנו, אבל השחקנים והשחקניות מגיעים מבת-ים ומתל-אביב, ורובם בכלל לא גרים ביפו. בכל אופן, אנחנו במתנ"ס לא מרגישים כלל את השינוי העובר על העיר יפו והמרקם החברתי שלה, וקל לנחש מדוע.

     

    "אני חושבת כי רבים מהאמידים שעברו ליפו ממשיכים להיות צרכני תרבות במרכז תל-אביב, ועדיין לא השפיעו על הקבוצות המתפקדות ביפו עצמה. זה בדיוק מה שלא רציתי שיקרה לי כתושבת העיר. המעבר האישי שלי מירושלים ליפו מאוד משמעותי עבורי. ירושלים נעשתה עיר כבדה מנשוא, ואילו תל-אביב ובעיקר יפו היא קלה וידידותית. וחוץ מזה - הים הוא אחד מחברי הקרובים ביותר".

     

    ליבליך נחשבת למומחית במחקר איכותני ועוסקת בשיטת הראיון הנרטיבי. באמצעות היכולות הללו היא מצליחה

    לדלות סיפורים מרגשים ומעצימים המוסיפים נדבכים לתיעוד עבודת הקבוצה. "אני חושבת כי בתנאי הקשבה מסוימים כל אדם הוא מעניין ביותר. לא צריך פרשיות חיים סוערות במיוחד. זה נכון שאני נחשבת למומחית ידועה במחקר איכותני, אבל הספר הזה הוא בתפר שבין כתיבה יוצרת ותיעוד, ולא הייתי מציגה אותו כמחקר איכותני לדוגמא עבור הסטודנטים שלי".

     

    ליבליך מוסיפה כי אחד ה"לקחים" המשמעותיים בספר הוא לעודד את הקוראים לחפש לעצמם במה שבה ייראו אותם, שבה יהיה לאחרים עניין בסיפוריהם האמיתיים והמומצאים - ויש כאלה בהישג יד. "לא צריך להיות שחקן מלידה. בכל פעם שסיפור של הזולת מרגש אותי, אני יודעת שנגעתי בעצב פועם ומנסה להעביר את ההרגשה לקוראים שלי. אם אני מצליחה או לא – יגידו אחרים".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    תראו אותי! אבחנות מקצועיות וכתיבה פופולרית
    עטיפת ספר
    לאתר ההטבות
    מומלצים