שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    יצאו גדולים

    הסרט המצוין "משחק ילדים", שליווה ילדים בגוש קטיף בזמן ההתנתקות, מצטיין באורך נשימה נדיר בעשייה הדוקומנטרית הבהולה והמאוסה של הערוצים המסחריים

    כשמחבלים חודרים ליישוב וצריך להתחבא בחממות – איפה עדיף לעשות את זה, בתוך הנענע הגבוהה או בכרוב? ואולי צריך בכלל להיכנס למקרר, כמו שעשתה התאילנדית? שנה לפני ההתנתקות, אלה הנושאים המעסיקים ילדים בכפר דרום שבגוש קטיף. ב"משחק ילדים" הם חמישה, הם בני עשר, ונעם דמסקי ועידו בהט ליוו אותם ואת ההתנתקות ותוצאותיה עד שהיו בני שלוש עשרה וקצת.

     

    לפני ההתנתקות ואחריה, התקשורת עשתה עוול גדל ליושבי הגוש בכך שלא השכילה להבדיל בין הסיפור הפוליטי למצוקה האישית: אפשר היה לחייב את הפינוי מבלי שהעמדה תפגע ביכולת לחוות אמפתיה כלפי המפונים, במיוחד הקטנים שביניהם, שהיו בעצם רוב תושבי הגוש.


    "משחק ילדים". סיפור מינורי וראוי מאין כמוהו (באדיבות הרשות השנייה)

     

    סיפורה של החמישיה נפתח במחבוא סודי נוסף שיש להם מפני מחבלים, וזו עליית גג שמגיעים אליה בהשתחלות מבעד לרעפים. בעולם אידאלי, ילדים בני עשר לא צריכים לדעת כיצד להסתתר מפני מבקשי נפשם, אבל בניגוד לדעתם של גיבורי הסרט, הם מעולם לא חיו בעולם אידאלי אלא במזרח התיכון, מקום שבו אדם - משני צידי הסכסוך – מגיע לבגרות פוליטית בגיל ארבע בערך, כי אין לו ברירה, כי הוריו כפו עליו את החיים האלה, כי אמונותיהם מקדשות אדמה ולא חיים. ובתוך זה, בין משחקי ילדים בחממות וחריטה של שמות על עצים וטיולים על עגלות וצפיה בשכנים המאיימים בטלסקופ, מתברר כי "שונאים ערבים כי הם ערבים, יהודי זה יהודי, דבר אחר לגמרי", וגם מתברר שאביו של אחד הילדים, אפרים איובי, נרצח לפני שבנו אביחי-אפרים נולד.

     

    הילדים מביעים את אותם חששות שנשמעו מפי הוריהם, וכמוהם הם מכינים שלטי "יהודי לא מגרש יהודי", וכמוהם הם נוטים להאמין, רגע לפני, שהגזרה לא תיפול עליהם מפני ש"הרב מרדכי אליהו אמר שזה לא יהיה".

     

    עלה התאנה של ערוץ 2

    המצוקה האישית של הקטנים גוברת, כמובן, בימים שלפני, ויוצרי הסרט מלווים אותם כשהם נדחקים לתפילת המונים, כשאחד מהם צורח על חיילת, "תעופי החוצה", כשהם לא רוצים לעזוב. בצדק גמור הם לא רוצים.

     

    רק כשהמצלמה מתעכבת על השלט "גוש קטיף זה הבית שלי", המוצמד למה שנראה כגן ילדים, יכול הצופה לראות עד כמה מוזר הבית. המילה "בית" לא מופיעה בשלט. במקומה יש ציור ילדותי של בניין ללא חלונות. אין מטפורה טובה יותר מזו לחיים בגוש קטיף, מקום בו העולם לא היה קיים ואיש לא רצה להתבונן בו נכוחה.

     

    אחרי הפינוי החבורה מתפזרת: מעוז מבטיח לאביו, בחממה החדשה שלהם בגולן, שיחזור וישתול בגוש קטיף. לאביחי איובי יש כבר קול של בוגר וחלקת לחייו המשיית היא זכרון רחוק, והוא מארגן פגישת-מחזור שכזו, עצובה ומפוכחת וכועסת מאוד. הילדים שהיו לנערים מצרים על כך שלא צעקו ולא הוציאו את הכעס "על החיילים ועל כל מי שהיה שם", ומטילים ספק ביכולתם להתגייס לצבא הזה, שגירש אותם מבתיהם.

     

    ללא כל שיפוטיות ובגובה עיני הילדים, ללא כל נסיון לצבוע את הדברים בצבעי אידאולוגיה כזו או אחרת, מספרים נעם דמסקי ועידו בהט סיפור מינורי וראוי מאין כמוהו. הם עושים זאת בסרט חכם, שאורך הנשימה שלו הוא תופעה מבורכת בעשייה הדוקומנטרית הבהולה והמאוסה שמגיעה לערוצים המסחריים. כרגיל, השבחים מגיעים גם לרשות השנייה ולמיזם "רצועה מהחיים", שהוא עלה התאנה היחיד של ערוץ 2. תהא דעתכם על ההתנתקות אשר תהא – היה סרט מצוין.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    "משחק ילדים". בגובה העיניים
    באדיבות הרשות השנייה
    לאתר ההטבות
    מומלצים