שנינו שותתי דם, חוזרים לזירה לעוד סיבוב
אני שונאת שאתה יודע בדיוק על איזה כפתורים ללחוץ לי ואיזה מילים ללחוש לי כדי להרגיע ולהמיס, אני שונאת שזה משגע אותי ואני שונאת שאתה יודע את זה, אני שונאת שאתה לא רוצה אותי, אני שונאת שאני עדיין רוצה אותך, שאני עדיין אוהבת
כל כך הרבה מלל הוחלף בינינו, מילים קשות ומכאיבות, ורק מפעם לפעם הפציע רוך בין כל חילופי הדברים. אבל אותו רוך נעלם באותה מהירות שהגיע, ותמיד חזרנו לאותו כאב נושן, לאותו פצע המסרב להגליד. נברנו בו כל כך עד שלא נשאר ממנו כלום, רק רקמה דקה של עור שתישאר כצלקת על ליבי, אולי גם על ליבך.
מכל המילים שנאמרו בינינו שכחתי לומר שרציתי אותך. שאהבתי אותך. שאני מצטערת. מצטערת שהכאבתי לך, מצטערת שפגעתי, מצטערת שלא אמרתי בזמן את כל מה שרציתי לומר.
הטחנו זה בזה האשמות ושלחנו חצים טבולים ברעל. כמה פעמים אמרנו שזהו, זה הסוף, ויום למחרת חזרנו לאותה נקודה, שוב הולכים במעגלים זה סביב זה, מסרבים לעזוב למרות שצריך, רוצים ללכת אבל רוצים להישאר, מנתקים ומחדשים, חוזרים שוב ושוב על אותן המילים, ללא מטרה וללא תכלית.
בכל פעם שאמרת די המשכת לענות לי
כל פעם שאמרתי שאני הולכת חזרתי, מפני שבדיוק נזכרתי במשהו חשוב נורא להגיד. ובכל פעם שאמרת די המשכת לענות לי. כל אחד נלחם מסיבותיו שלו. האחד בשביל להשאיר, השני בשביל להרחיק.
הקשיתי בשאלות, מנדנדת וחוקרת. חייבת לעשות חיים קשים, חייבת להבין עד הסוף, לנתח מכל היבט.
ובכלל, רק רציתי להגיד כן. כן, אני עדיין אוהבת. כן, אני רוצה לראות אותך. כן, תבוא. לא חשוב אם תלך עוד שעה, לא חשוב שלא יהיה לנו מחר. יש לנו את עכשיו, ואולי זה כל מה שחשוב. כל כך התרגלתי לענות בשאלה על שאלה ולהכביר במילים, לענות בכעס, לחדד את הסכין, שאני כבר לא זוכרת להיות אחרת. ופתאום כשאתה מציע ככה סתם לבוא, להיפגש, לחבק ולנשק, אני הופכת קוצנית וסוגרת שערים.
לא יכולה לנשק אותך בידיעה שלא אנשק אותך שוב, לא יכולה לגעת בך בידיעה שלא אגע בך יותר לעולם, לא יכולה לשבת חצי מטר ממך ולא להגיע אליך. כמה קרוב שתהיה עדיין תהיה רחוק ממני.
ולמחרת כשאקום בבוקר אזכר בערב המושלם שלנו, בהתרגשות הגדולה, אשחזר כל רגע שחלף בינינו ואתרפק על הזיכרון באהבה. ואתה תקום בבוקר והשמש תזרח כמו שהיא זורחת כל יום ותמשיך הלאה עם חייך כאילו לא היה כלום. ורק עולמי שלי ירעד וירעש.
אני לא יכולה להעמיד פנים שלראות אותך לא יזיז לי כלום, כאילו בדיוק איזה ענן הסתיר לי את השמש. ואתה בתגובה אומר שלעולם לא אהיה זרה ומרוחקת עבורך, שלעולם לא אהיה סתם אחת. מאיפה בכלל הבאתי את זה, אחרי כל מה שעברנו, איך בכלל יכולתי להעלות על דעתי שכלום לא מזיז לך וכלום לא נוגע. איך יכולתי לחשוב שאין לי שום משמעות בעינייך?
כבר אין לי מה להפסיד, אז אני מספרת לך. מספרת לך שאני לא יכולה ככה סתם לתת לך להניח שהכל בסדר, שאני נורמלית, שאני חושבת בצורה הגיונית כמו כולם. אצלי הכל עובד הפוך, בדרכים שלעולם לא תבין ושאני לעולם לא אוכל להסביר לך.
איך אסביר לך שאני פגועה, שאני כואבת, שאני למודת ניסיון, שנכוויתי, שאני לא יכולה להאמין רק בגלל שיש לך את העיניים הכי יפות שראיתי, שאני לא יכולה להתמסר רק כי חייכת ואני שכחתי איך קוראים לי כמו ילדה בת 16. איך אסביר לך ששנים של הרגלים אי אפשר למחוק ככה סתם ביום בהיר, שאני כל כך רוצה לתת לעצמי ליהנות מהרגע, ללכת עם זה ולזרום, ובמקום זה מוצאת את עצמי חושבת על הגרוע ביותר, מתקשה להאמין, מחפשת מתחת לאדמה את הסימנים הכי קטנים שיוכיחו שאני צודקת, שאתה כמו כולם, שאתה לא באמת רוצה, וזה רק עניין של זמן, יום יומיים, שבוע שבועיים, עד שתגיד "תקשיבי, לא מתאים".
איך אסביר לך שבראש המתוסבך ולמוד הניסיון שלי אני מאמינה רק לדברים הכי שליליים, ולמרות שאני יודעת שאם אאמין בגרוע מכל בסופו של דבר זה יתגשם - לפעמים זה חזק ממני. אחרי שתלך אוכל לחזור לאזור הנוחות שלי, לחיים הרגילים והפשוטים שלי, לפני שנכנסת אליהם והפכת את כל היסודות, לפני שהגעת ורצית ממני דברים, ורצית שאתן לך מעצמי ולתת לי מעצמך, כמו שאנשים נורמלים רוצים.
אני חייבת להוציא ממך תגובה כלשהי
אני שופכת הכל על הדף החלק, מה אכפת לי לגלות לך. בתחרות של מי יפגע במי יותר אין מנצחים. שנינו פגועים ושותתי דם, אבל חוזרים לזירה לעוד סיבוב ועוד אחד. עכשיו תורי בזירה, ואני לא מתכוונת להניף דגל לבן, כי אם אדום. אני חייבת להוציא ממך תגובה כלשהי, ולא אכפת לי אם היא תהיה קשה או פוגעת. רק תגיב, שאדע. אם תגיב, זה אומר שעוד אכפת לך. אם תגיב, זה אומר שאתה עוד חושב עליי לפעמים.
"מרגיזה", אתה כותב לי. "אין תחרות. את לא יודעת שאת חשובה לי? את לא יודעת שאין מצב בעולם שאני יכול לגעת בך וזה לא יזיז לי? את לא מבינה שאני לא יכול לשבת בידך ולא להרגיש שום דבר? אבל את יודעת, וידעת כבר מזמן, אני לא חוזר. אני רוצה לראות אותך, לא אשקר, אבל לא יכול להבטיח שום דבר, ואין לי תחזיות למחר".
אני שונאת שאתה עושה את זה. אני שונאת שרגע אחד אתה מרגיז אותי כל כך שבא לי להרוג אותך, ורגע אחר כך אתה כל כך רך שבא לי רק לחבק אותך ולא לשחרר לעולם. אני שונאת שאתה יודע על איזה כפתורים ללחוץ לי ואיזה מילים ללחוש לי כדי להרגיע ולהמיס, אני שונאת שזה משגע אותי ואני שונאת שאתה יודע את זה, אני שונאת שאתה לא רוצה אותי, אני שונאת שאני עדיין רוצה אותך, אני שונאת שאני לא הולכת, אני שונאת שאתה לא משחרר אותי. אני שונאת להיות בנפרד.
די, אני שומעת אותך לוחש לי בדמיוני. תפסיקי לעשות עניין מכל דבר. אם את רוצה לראות אותי תגידי כן.
אבל אני אומרת לא. אני רוצה, אתה יודע שאני רוצה. אבל לא יכולה להכיל. מסוכן מדי. לראות אותך פירושו להודות שאתה קיים, באמת נמצא בעולם, רק לא איתי. כל עוד אתה לא מולי אני יכולה לא לחשוב עליך, לא לדמיין אותך, לאט לאט לשכוח את קווי דמותך, לחזור לשגרת החיים שלי ולהתרגל לאי-הנוכחות שלך בחיי. אני יכולה לא להסתכל על הטלפון עשר פעמים בדקה כי אולי תצלצל, אני לא רוצה להתקשר לספר לך על כל דבר קטן שקרה לי, אני לא נזכרת בחיוך שלך, בקול שלך, במגע שלך, בכל מה שסימלת עבורי.
אך אני לא יכולה להילחם בדמותך האמיתית...רק בזו שעוד נותרה במחשבותיי.
אין יותר מה לומר, תגובתך לא מאחרת להגיע. אמרנו הכל, צריך לדעת איפה לעצור.
שנבנה לנו נחלת אלוהים קטנה, שנהיה אנחנו, אתה ואני
אני לא אומרת כלום. אני נופלת על המיטה כאילו לא ישנתי יובלות ולא חולמת עליך. אני לא חולמת על כלום, רק ישנה כמו תינוקת. ברגע הזה אני בחושך ויכולה לשכוח מהכל, בשניות האלה אני מישהי אחרת, אני טבולה רסה, ושום שורה לא נכתבה עדיין על לוח ליבי, שום צלקת לא נוצרה. אני רוצה לספר לך, אני יודעת שזו לא אשמתך, שזה שייך לעבר ואתה העתיד. אני רוצה לספר לך שאני רוצה אותך, אני חושבת עליך, אני מקווה שנסתדר, שנמצא זה את זה בעולם המבולבל ומלא הכאוס הזה, שנבנה לנו נחלת אלוהים קטנה, שנהיה אנחנו, אתה ואני, ששמי ייאמר יחד עם שמך באותה נשימה, שנאהב, שניגע, שניצור משהו שיהיה רק שלנו.
אבל מאוחר מדי לכל. אין עוד מילים שיכולות להיאמר בינינו.
אולי כשאקום בבוקר אהיה חזקה יותר, מאמינה יותר, חיובית יותר. אולי כשאקום בבוקר קרני אור לא ייכנסו רק דרך חריצי התריס, אלא ימצאו את דרכן גם דרך החומה הבצורה שלי, אולי אם אסתכל סביב אראה שפה ושם יש לבנה שקצת מתרופפת.
אולי בבוקר הזה כבר לא תהיה חלק ממני. אולי אוכל לשחרר, כמו שאמרתי שאעשה, כמו שביקשת.
