שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    סקינר: המדען שלימד את העולם שיעור בהתנהגות
    הפסיכולוג האמריקני ב' פ' סקינר ניסה להבין כיצד ההתנהגות האנושית מעוצבת בידי הגירויים השונים שאנו חווים והגיע לתובנות חשובות על תהליך הלמידה, מבלי שהניח הנחות מוקדמות על המוח או על הנפש. במלאות 20 שנה למותו חוזרת פרופ' דפנה יואל לגאון שלימד את האנושות מהי למידה

    היום לפני 20 שנה נפטר ב' פ' סקינר (1904-1990), מחשובי הפסיכולוגים במאה העשרים ומהחוקרים הבולטים ביותר של הגישה הביהביוריסטית.

     

    הביהביוריזם הוא זרם בפסיכולוגיה שמבקש לחקור את ההתנהגות של בעלי חיים ובני אנוש באופן אובייקטיבי, תוך התבוננות "מבחוץ", ולא דרך עולמו הפנימי של הנבדק.

     

    פרופ' סקינר, שלימד במשך שנים באוניברסיטת הרווארד, חקר את תהליך הלמידה ואת האופן שבו גירויים מעצבים את ההתנהגות האנושית. עבודותיו של המדען החלוצי הושפעו ממחקרים קודמים של אדוארד תורנדייק וג'ון ווטסון, שניסו לבחון כיצד בעלי חיים לומדים להתמודד עם בעיות שונות.

     

    תורנדייק הגיע מהתחום של חקר האינסטינקטים והיה הראשון שגילה שבעלי חיים יכולים לפתור בעיות. הוא הניח חתול רעב בקופסא ומחוץ לה שם צלחת עם מזון. כדי להיחלץ מהקופסא, על החתול היה לבצע פעולה מסוימת (למשל, ללחוץ על דוושה) שפתחה את דלת היציאה.

     

    החתול גילה את הפעולה הנכונה במקרה תוך כדי חקירת הקופסא. תורנדייק ראה שבניסויים חוזרים הזמן מרגע שהחתול הוכנס לקופסא ועד שביצע את הפעולה הנכונה הלך והתקצר בהדרגה. תורנדייק טען שהחתול לא הבין איך לפתור את הבעיה, אלא למד לבצע את הפעולה המתאימה בתגובה אוטומטית לגירויי הקופסא.

     

    פרופ' דפנה יואל, ראש המגמה הפסיכוביולוגית בחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת ת"א, מסבירה כי לסקינר הייתה תרומה גדולה בהבנת התהליך הזה: "סקינר שכלל את הממצאים הללו וטבע את מושג ההתניה האופרנטית ("מלשון פועלת על העולם"), הוא חקר את הקשר בין גירויים, תגובות ותוצאות.

     

    במקרה של החתול של תורנדייק, השינוי בהתנהגות (לחיצה על הדוושה) נבע מהתוצאה (פתיחת הדלת). תוצאה זו היטיבה עם החתול ולכן הוא הגביר את ההתנהגות של לחיצה על הדוושה".

     

    סקינר ניסה להבין מהן הסיבות הפנימיות שיוצרות את ההתנהגות?

     

    "סקינר הגדיר את עצמו כ'א-תיאורטי'. כלומר, הוא לא התעניין במה שקורה במוח. ווטסון שהקדים אותו, חשב שאין 'קופסא שחורה' כמו המוח, אבל סקינר לא הכחיש את קיומה, אלא חשב שהיא לא תורמת לנו דבר למחקר ההתנהגות, משום שבשביל לנבא התנהגות כלשהי ולשלוט בה, לא חשוב לנו לדעת מה מתרחש בפנים.

     

    דוגמא טובה לגישה של סקינר היא תחושת הרעב. אין לנו דרך ישירה לבדוק רעב של בעל חיים: אנחנו יכולים לדעת מתי הוא אכל בפעם האחרונה ולהסיק מפרק הזמן שעבר עד כמה הוא רעב, או יכולים לבחון עד כמה הוא מוכן להתאמץ כדי להשיג את המזון.

     

    סקינר חשב שאם הוא רוצה לנבא את התנהגות החיה ולהבין עד כמה היא תתאמץ כדי לאכול, כל מה שהוא צריך לדעת זה שככל שהוא ימנע ממנה מזון ליותר זמן, כך היא תעבוד קשה יותר כדי להשיג אותו. מה שקורה 'בפנים', תחושת הרעב, לא מוסיף דבר לדיון הזה, כיון שלא ניתן למדוד את הרעב ישירות וגם אי אפשר לשלוט בו באופן ישיר.

     

    בגלל שאנחנו לא יכולים למדוד את מה שיש ב'קופסא השחורה', צריך להתמקד רק במה שנכנס לתוכה – גירויים - ובמה שיוצא ממנה, התנהגות, ולחקור את הקשר בין גירויים לתגובות, בלי המשתנים המתווכים".

     

    כיצד מחקרים על בעלי חיים יכולים לעזור לנו להבין את עצמנו?

     

    "סקינר עסק בניתוח של התנהגות (behavior analysis), כלומר בחקר הקשר שבין הגירויים שמגיעים לפני ההתנהגות, ההתנהגות עצמה, ותוצאותיה. מכאן נולד תחום המחקר המקיף של Applied behavior analysis, כלומר, יישום חוקי הלמידה שהתגלו בחיות על בני אדם.

     

    סקינר הרבה לחקור חולדות ויונים ואת העקרונות שגילה שם הוא יישם על אנשים: הוא המציא מכונות למידה לילדים ועד היום אמצעי למידה שונים כמו לומדות נעזרים בהן.

     

    סקינר הכניס לשיח שלנו את המושגים של חיזוק חיובי, חיזוק שלילי ועונש. חיזוק הוא כל מה שמעלה את הסיכוי שההתנהגות שקרתה לפניו תתרחש עוד פעם, ועונש הוא כל מה שמוריד את הסיכוי הזה. חיזוקים ועונשים מעצבים את ההתנהגות שלנו.

     

    כך לדוגמא, אם ילד לוקח בובה ואביו עוטה הבעת פנים לא מרוצה, הילד יבין שזו התנהגות פחות רצויה, מבלי שהאב אמר לו מפורשות שבנים לא צריכים לשחק עם בובות, ובדומה אם הוא לוקח טרקטור והאב מחייך, הילד לומד שזו התנהגות רצויה, ויתחיל לשחק יותר בטרקטור ופחות בבובות.

     

    סקינר חקר באופן שיטתי את השפעות סוג הקשר בין תגובה וחיזוק (למשל, חיזוק על כל תגובה, חיזוק על כל תגובה עשירית, חיזוק על תגובה שבוצעה אחרי פרק זמן מסוים וכו') על ביצוע התגובה.

     

    הידע שנאסף בניסויים רלוונטי למשל לשאלה מה עדיף – לשלם למישהו בקבלנות (חיזוק אחרי מספר קבוע של תגובות) או משכורת (חיזוק אחרי פרק זמן קבוע)".

     

    מה הוא מעמדה של הלמידה כיום, עשרים שנה לאחר מותו של סקינר?

     

    "חקר הלמידה, כפי שעסק בו סקינר, כמעט ולא קיים יותר בימינו באופן טהור. הלמידה נחקרת בהיבטים היישומיים שלה על בני אדם, למשל עבודה עם ילדים, ופחות באופן אקדמי טהור. היא לא קיימת כתחום שנחקר כשלעצמו, אלא כחלק מתחומים אחרים.

     

    זה בולט מאוד בחקר המוח, ובאמת רוב החידושים בתחום הלמידה הם של מדענים שחוקרים את המוח ויוצרים פרוצדורות חדשות. חקר המוח החזיר אנשים לשיטות הכי בסיסיות לחקירת המנגנונים השונים, והיום למידה היא גוף ידע שמציע כלים שונים להבנת המוח.

     

    גם הפסיכולוגיה הקוגניטיבית-התנהגותית שזוכה לפופולאריות גדולה בשנים האחרונות מבוססת על אותם רעיונות מתחום הלמידה שמשמשים לטיפול באנשים.

     

    במאה ה-20 הטיפול הפסיכואנליטי היה במרכז העניינים, אך בשנים האחרונות יש חזרה גדולה לטיפול ההתנהגותי שמבוסס יותר על ההתנהגות ופחות על 'הקופסא השחורה' של הנפש, בהתאם לגישה של סקינר".

     

    פרופ' דפנה יואל היא ראש המגמה הפסיכוביולוגית בחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים