ילדים עורגים לאלוהים

דמות מוכרת בעולם ההלכתי הוא ה"שוטה" - אדם שאינו בר-דעת, ויחד עם החירש והקטן, "נהנה" ממעמד הלכתי מיוחד הקובע כי הוא פטור מן המצוות ופסול לעדות.

מיהו אותו שוטה? הספרות התורנית המודרנית קבעה כי השוטה התלמודי הוא אדם עם בעיות התנהגותיות דווקא, ולא אדם עם מוגבלות שכלית. מחקר חדש שערכה ד"ר חפציבה ליפשיץ מאוניברסיטת בר אילן אף מגלה שבעלי פיגור שכלי מסוגלים לתפוש מושגים מופשטים הקשורים לדת, וכי הדת ממלאת בחייהם את אותו תפקיד שיש לה בחיי אנשים רגילים.

ליפשיץ, שתעמוד בראש מגמת "מוגבלות שכלית" שתיפתח השנה בבית הספר לחינוך מיוחד בבר אילן, מסבירה: "ישנם מקורות הלכתיים המתייחסים למעמדו ההלכתי של אדם המוגבל בשכלו. לפי הגמרא, פיגור שכלי אינו נחשב 'שוטה', שכן אז לא ידעו על קיומו. הרב מרדכי פרבשטיין, ראש ישיבת חברון, כתב בספרו 'משפטי הדעת', שעוסק במעמד ההלכתי של החריגים, שבעוד שבעייתו העיקרית של השוטה היא התנהגותית, בעייתו של אדם עם פיגור שכלי היא בעיה קוגנטיבית, שכלית, ולכן מעמדם אינו שווה. הוא הסתמך על פסיקתם של הרב זלמן אוירבך והרב משה פיינשטיין, ששיעור הדעת המחייב אנשים לקיים מצוות הוא שכל כשל ילד בן 6, אולם הכל נתון לבחירתו ואין לכפות עליו לקיים מצוות, ואם אינו מקיים את המצוות אינו נענש".

לדברי ליפשיץ, הקביעה ההלכתית הזו העלתה אצלה את השאלה האם בעלי פיגור שכלי מחויבים במצוות, ומה הם מבינים כשהם מקיימים אותן. יחד עם ד"ר רבקה גלובמן מבית הספר לחינוך, בדקו השתיים עשרות תלמידים שמוגדרים מוגבלים (70-85 איי.קיו) ובעלי פיגור שכלי בינוני (40-69 איי.קיו). הן התמקדו בארבעה מושגים: מהו אלוקים, שכר ועונש, תפילה והשגחה פרטית. התוצאות היו מפתיעות.

שלוש רמות של תפישת דת

ליפשיץ: "הצגנו לילדים שאלות כמו מי זה אלוקים, מה תפקידו בעולם וכיצד אתה מדמיין אותו, וכשבדקנו את התשובות התגלתה תופעה מעניינת. חלק מהתלמידים ברמה הגבולית השיבו תשובות ילדותיות כמו 'יש לו זקן', 'יש לו כתר', 'הוא הולך עם מקל', ולעומת זאת, חלק מהילדים שסובלים מפיגור שכלי השיבו תשובות ברמה גבוהה יותר, כמו 'הוא נותן בריאות', 'הוא מחזיר בתשובה', 'הוא עושה שלום'. מצאנו שגם בעלי פיגור שכלי מסוגלים לתפוש ולהבין מושגים מופשטים שלא חשבנו שהם יכולים לתפוש".

הגילוי החדש מראה כי ההתייחסות של מוסדות החינוך לתלמידים המוגבלים שכלית - לפחות בכל מה שקשור לדת - אינו תואם את יכולתם.

"בבתי הספר הדתיים לילדים עם פיגור שכלי התפישה הדתית היתה שיש לחנך את התלמידים למצוות בסיסיות, תוך הדגשת הריטואל הדתי, כמו הדלקת נרות שבת, משלוח מנות, נרות חנוכה, כדי שהם יתרשמו מהצד חוויתי, וזה מתוך מחשבה שהם לא מסוגלים לתפוש מושגים מופשטים. איש לא העלה על דעתו משהו אחר.

"הפסיכולוג פיאזה יצר סקאלה שהתבססה על ילדים רגילים, ומייצגת שלוש רמות של תפישת הדת: רמה ילדותית, רמה של בית ספר ותפיסה בוגרת. אנחנו מצאנו שגם אצל ילדים בעלי מוגבלות שכלית קיימות שלוש הרמות, כך שמבחינת תפישת הדת הם מתפקדים אותו הדבר, וזה חידוש".

מחוברים

להבין מה זה אלוקים זה דבר אחד, אבל להתחבר אליו זה כבר דבר אחר לגמרי. לכן בשלב השני ביקשה ליפשיץ לבדוק מה המניע של בעלי פיגור שכלי להתחבר לדת.

"קיבלנו רשימת נימוקים שלא ציפינו לה", מודה ליפשיץ, "הנימוקים שלהם לקיום מצוות הם אותם הנימוקים שקיבלנו באוכלוסייה הרגילה. הסיבה העיקרית הייתה שהם רואים באלוקים משענת, נקודת עוגן. חשבנו שנקבל רמה נמוכה של נימוקים, ונשמע תשובות כמו 'אני אוהב את הדלקת נרות חנוכה', אבל תלמידה עם תסמונת דאון אמרה

לי 'בשעת צרה, כשקשה לי, אני פונה אל אלוקים ואני בטוחה שהוא עוזר לי'. זה נימוק מאוד בוגר. זה מראה שהיא גם מבינה וגם זקוקה לאלוקים.

"הנאמנות למסורת, שהיתה אחד הנימוקים החזקים שעלו במחקר, נמצאת במקום גבוה גם באוכלוסייה הרגילה. לצד נימוקים שהביעו מחויבות לעבודת האל, הערצה ואהבה כלפיו, נימוק שהוסיפו כולם היה הרצון לקבל משהו מהקב"ה, רצון למילוי איזו משאלה - ואחת המשאלות הללו הייתה שאיפה לקבלה חברתית"

הילדים האלה, שלא ציפו מהם להרבה, הפתיעו את ליפשיץ. כי בסך הכל, האלוקים שלהם, עם זקן או בלעדיו, מאוד דומה לאלוקים שלנו. "אני חושבת שהמסקנה מהמחקר הזה צריכה להיות שצריך להגביר את החינוך האמוני גם בקרב תלמידים בעלי פיגור שכלי, ושרבנים צריכים לתת את הדעת גם על הצרכים הרוחניים שלהם".