עכשיו תורי: אמא יוצאת לחופש גדול

אי שם בבית הספר היסודי הסבירה לי המורה ללשון מה זה "דממה רועשת" ומה זה "סוד גלוי". למי ששכח, מדובר באוקסימורון: כששני מרכיבים שסותרים זה את זה נצמדים יחד לביטוי שיוצר משמעות שלישית ומפתיעה.

אז השבוע מימשתי לעצמי אוקסימורון, כשהצמדתי את המושגים "אמא" ו"חופש גדול" ונסעתי לבד לבקר את חברתי האהובה שמתגוררת כבר שנים באמריקה. בבת אחת טעמתי שוב את טעמו המתוק של אותו מושג נשכח "החופש הגדול".

חששות? הכל התפוגג בדיוטי-פרי

מצאתי את עצמי בטיסת לילה לניו יורק, משאירה מאחורי בעל מסור, 3 ילדים שמסודרים חלקית בקייטנות, טבלה צפופה של מי נמצא איפה/מתי, תלויה על המקרר ושמות וטלפונים של כל חיילי היחידה "המסייעת" שהתגייסו בשבילי למבצע (הורים, גיסות, חברים). אם הפתגם הותיק אומר שצריך כפר שלם כדי לגדל ילד אחד, אז בשביל לנסוע לחופש לבד, צריך גם את הכפר השכן.

מאז שנולדה בתי הבכורה, היום בת עשר, לא עשיתי את זה. למעשה, לא נסעתי אפילו ללילה לבד. פעם הייתי עושה את זה לא מעט, אבל מאז שנולדו הילדים היה לי מאד קשה לעזוב אותם ואת הבית. המחשבה לחצות את האוקינוס נראתה לא אפשרית כלל, יותר בגלל התלות שלי בילדים ולא להיפך.

בדרך לשדה, הרגשתי פתאום כמו מין קשישה מבוהלת שהעולם סביבה השתנה בלי הכר, חששתי שאעמוד מבולבלת מול "השלטים הגדולים", שלא אדע באיזה רציף לבחור, באיזה טרמינל, ועוד כהנא סידורים והתנהלויות שבעלי זריז התפיסה עושה במקומי כבר שנים. אבל היי... פעם, מזמן, לפי שהפכתי לאמא, היו לי את כל הכישורים האלה. נסעתי, חזרתי, הסתדרתי, התברברתי (היה אז זמן להתברבר).

חששתי גם שהגעגועים יכבידו עלי, יגרעו מההנאה, אבל כל החששות האלה התפוגגו עוד בדיוטי פרי הישראלי, ישבתי לי שם, לוגמת לאט מהקפה, מרגישה עשירה ב"זמן" כמו שלא הרגשתי שנים. פתאום היתה לי "קופה קטנה" לעצמי, מעין דמי כיס של זמן שרק אני מחליטה מה לעשות איתם.

לפעמים כיף להתגעגע

היומיים הראשונים של הטיול הוקדשו לבטלה הנהדרת הזאת. נסעתי לבקר אנשים שאני אוהבת בכל מאודי וכל מה שרציתי היה לשבת ולדבר איתם. התפאורה של ניו יורק שימשה רקע נהדר לשיחות הנפש בסנטרל פארק או תוך כדי גמיעה רגלית של רחובות גדושים באנשים מכל המינים.

והייתי בעיקר נסערת מזה שמשתרע לפני שבוע שלם (9 ימים, דייק בעלי הצדיק. הוא ספר את הברוטו ואני את הנטו), שבו לא אצטרך למהר לשום מקום ואפילו לא יהיה לי שעון.

והשבוע הזה שלי עם עצמי (טוב, 9 ימים...) היה כמו לצאת מחוץ לאטמוספירה לאיזו הרפתקה בחלל החיצון, לראות משם את כדור הארץ שלי, את הבית, את חיי המתנהלים שם, לראות את התמונה הגדולה.

ביליתי הרבה עם המשפחות של החברים שלי שם. ראיתי דגמים שונים של יחסי הורים וילדים, של זוגיות, ישבתי כמו "הדודה מחו"ל" בארוחות ערב משפחתיות והבטתי מקרוב על הדינמיקה שיש בכל מיני תאים משפחתיים שהם לא שלי.

וחשבתי הרבה על הבית שלי, שלנו, על מה שבנינו לעצמנו, עם ילדינו. השוויתי ובדקתי, חשבתי לעצמי מה ארצה לאמץ ממה שראיתי, מה אני כל כך אוהבת בנו, ומאיזה הרגלים גרועים שסיגלנו לעצמנו, אני רוצה להיפטר. כי גם את זה אתה רואה כשאתה מסתכל מבחוץ על התמונה הגדולה. והיה לי, כפי שהבטחתי גם לילדי - כיף להתגעגע.

מתנות וחשבון נפש

שלושת ילדיי התייחסו לנסיעה שלי בהתרגשות ובשמחה גדולה (כמעט מעליבה...), הטבלה על המקרר הבטיחה להם הרבה זמן עם המשפחה המורחבת שלהם, הרבה שמחות "שוברות שיגרה" ובלי סוף ג'אנק פוד וממתקים שאמא שלהם הנודניקית-של-האוכל-הבריא, לא מרשה.

אבל בדקות האחרונות לפני שיצאתי, נאחזו בי בחיבוקים לופתים. חיבקתי אותם והבטחתי להם שיהיה להם אפילו כיף להתגעגע, כי כשאתה מתגעגע למישהו לזמן קצר, אתה כל כך שמח אח"כ כשאתם נפגשים שוב. כמו הכיף שאתה מרגיש כשאתה אוכל משהו אחרי שהיית קצת רעב.

והזמן הזה איפשר לי גם קצת חשבון נפש הורי, דווקא חשבון נפש שאתה עושה לא "בימים הנוראים", אבל בימים נהדרים. רחוק מהבית, מחוץ לאטמוספירה, התבוננתי על החיים שלי, על סדרי העדיפויות, על סדר היום, על כל מיני התנהלויות אוטומטיות שאתה יכול לבחון באמת – רק כשאתה לבד, עם עצמך ועם המשאב האדיר הזה של זמן.

חזרתי עירנית, גדושת חוויות ושמחה. הבאתי איתי במזוודה מתנות והחלטות לשינויים ושיפורים בהתנהלות חיי, כי ראיתי איזה יופי זה עובד בשביל הילדים שראיתי באמריקה. למשל, שהילדים שלי יצרכו פחות, הרבה פחות טלויזיה ממה שהם צורכים עכשיו. למשל, שהם יפרשו לישון בשמונה וחצי, מדויקים כמו "השעון הדובר", פוסעים בצעדים עדינים אל המיטה. למשל, שהם ילכו איתי לתיאטרון/סרט/גינה ולא יתבעו אפילו פעם אחת ממתק/חטיף. למשל, שהם ידעו איך לשבת בין מבוגרים ולהיות גם קצת ברקע ולא רק בקידמת הבמה.

יש סיכוי לא קטן שגורלן של ההחלטות שלי יהיה קצת כמו ההחלטה על דיאטה שאתה לוקח במוצאי שבת ומתפוגגת עד יום א' בצהריים.

בכל מקרה, חזרתי מלאה באנרגיה ונזכרתי במה שהיתה אמא של חברה שלי אומרת לילדיה בצהריים כשהייתה הולכת לישון: "אמא הולכת לקנות סבלנות".

ומהזוית הזאת, האוקסימורון "אמא חופשת בניו יורק באוגוסט" כבר לא נשמע כל כך הזוי ובלתי אפשרי. וזה הרי לא חייב להיות בניו יורק, אלא בכל מקום או מרחב שבו את מחליטה לקחת לעצמך קצת זמן, לעשות לעצמך קצת "חופש גדול" - חופש עם עצמך.

• שירלי יובל-יאיר היא אמא לשלושה, פסיכולוגית ויוצרת בתחומי המוזיקה והבמה, מטפלת באופן פרטני ומנחה סדנאות של טיפול באמצעות שירה. לכל הטורים של שירלי בערוץ הורים.