"אי אפשר לקנות ערכים, אפשר להקנות"

כל מיני אנשים מנסים לדחוף לי כל מיני מוצרים כדי שאקדם אותם דרך הטור הזה. בד"כ זה גורם לי ל-10 שניות של שיכרון כוח אינפנטילי ואחרי זה אני מתעשת ואומר "לא". היום בטור אני הולך לעשות משהו עוד יותר פויה, לכאורה. אני הולך לקדם בצורה אגרסיבית מוצר שאני מכיר אישית כבר חמש שנים. למרבה הצער, זה לא יכניס לי שקל, אבל מאידך, אני לא יכול לחשוב על מטרה יותר יפה וחפה מציניות. אני אדם ציני מדי, ואני זקוק לזריקות של אמת וקדושה מדי פעם.

לא ספר, לא קלטת, אפילו לא סדנת הילינג הוליסטי לעוברים. אני רוצה לדחוף לנגד עיניכם את "קבוצת שורשים". מדובר בעמותה של אנשים פרטיים, מתנדבים, שנפגשים פעמיים בשנה – בפסח ובראש השנה – על מנת לחלק חבילות מזון לקשישים, ניצולי שואה ולמשפחות מעוטות יכולת מהקהילה האתיופית.

איך מגדלים ילד שפוי

ואם ההגדרה הזו יבשה לכם מדי, אפנק אתכם בתיאור מעט יותר גרפי. בלילות המהבילים שלפני ראש השנה או פסח, נוגע ניצוץ אנושי בחדר ענקי ונטוש אי שם בתל אביב והרצפה הריקה מתמלאת בצבא כביר של קרטונים ריקים מימין וגדודים גדודים של מוצרי מזון וצעצועים משמאל. גמדים קטנים, בטווח גיל שנע בין גן דפנה המתוק לבין ההיי-טק הבשל, אורזים לתוך הלילה.

למחרת בבוקר, אחרי כמות קמצנית של שעות שינה, מתנחשלת שדרה ארוכה של מכוניות, למן הטרנטה המקרטעת ועד הג'יפ המנויילן. כל מכונית בולעת לתוכה שני אנשים ומלנת'לפים חבילות מזון ודף הוראות פשוט ולבן. הם יוצאים בטור מסודר ולפני היציאה מהרחוב הם מקבלים פרח מידיה של ילדה שהיא גם קטנה וגם חמודה בו זמנית. לא רואים עליה את סימני העייפות של אתמול, כי יש לה נשמה טהורה. אני לא מתיימר להיות אובייקטיבי כשאני מדבר על הילדה הזאת. ככלות הכל, זו הבת שלי.

אז הנה גילוי נאות מספר אחד. מקימת העמותה והמנוע שלה היא ישות דקה ואנרגטית בשם תמי שכנאי. היא חברה אישית של המשפחה שלנו כבר הרבה זמן. אישה מיוחדת. שילוב מדויק של נשמה וענייניות. גילוי נאות שני: אשתי חברה בדירקטוריון (ידעתם שלעמותה יש דירקטוריון?) והמעצבת הרשמית שלה. את הגילוי הנאות השלישי, שקשור לבת שלי, כבר ניחשתם לבד.

אני כותב את הטור הזה בעיתוי הזה משני טעמים. הראשון, פרגמטי: הם צריכים את הידיים העובדות, האורזות והמחלקות, כמו גם את הכיסים הנדיבים והם צריכים אותם עכשיו עכשיו, בשבוע הקריטי הזה. הסיבה השנייה פחות מיידית, יותר חשובה: התרומה האדירה של החוויה הזו לפרוייקט שנקרא: "איך מגדלים ילד שפוי בישראל הצרכנית והתזזיתית של שנות האלפיים".

בדרך המימוש

אנחנו מנסים נואשות להקנות להם ערכים, עד כדי כך שלעיתים אנחנו מנסים לקנות להם אותם. כל מי שרכש בתום לב DVD נוטף מתיקות תחת כותרת דוגמת "פסקל המקולקל מסביר לכם על זהירות בדרכים" ונדהם למראה ערימת הזבל הממותגת והמחונטרשת, יודע טוב מאוד על מה אני מדבר. אי אפשר להקנות ערכים. אפשר לחיות ולקוות שדרך החיים שלנו תשקף לאט ובהדרגה את מה שצודק ונכון בעינינו. ילדים לומדים דרך המימוש היומיומי, בזיעת אפם הקטנה, ולא דרך מסר חינוכי, בין אם יהיה זה מסר הגון ובין אם לאו.

תארו לכם שאתם קוטעים באבחה אחת את רצף הים-בריכה-קניון-גלידה והולכים איתם לתרום במינימרקטים, לעזור לארוז, לחלק, להביא מזון לקשישה, צעצוע לילד. בלי טקסטים מוסרניים. בלי "תתנהג יפה כי עכשיו הולכים לבקר את הדודה". יום אחד. כמה שעות. הקטנה שלך מסתכלת ורואה מצד ימין את הבן של אדון צברי מכניס קופסאות שימורים וקמח לאריזה ומולה עומדים שתי התאומות של משפחת כהן ומנסות לסגור בצלוטייפ קופסת קרטון סרבנית. זה מספיק.

את הגדולים אתם יכולים לבחור לקחת לחלוקה. אין אפס. זה הקטע הכי דרמטי. בואו נשלוף שתי מילים באמת יפות מהבוידעם. הראשונה היא "הכרת תודה". השנייה היא "אהבה". לקראת המשפט הבא אבקש מכל הציניקנים לעוף לי מהמסך: מתי בפעם האחרונה חווינו מישהו זר מכיר לנו תודה ואוהב אותנו כי עשינו למענו משהו באמת באמת טוב, כמה היינו משלמים כדי שהילד שלנו יעבור חווייה כזו, אם מדובר באפקט מצטבר לאורך כמה שנים, מה התועלות הפסיכולוגיות של העסק? אני לא כלכלן בהכשרתי, אבל אני מסתכל על הילדה שלי, ותק של שנתיים בעסק ואני יודע שאני חייב לתמי שכנאי ול"קבוצת שורשים" סטיפה רצינית מאוד.

ההתנדבות הזו לקראת ראש השנה עשויה להעניק לכם כאב גב בינוני (צדקה בתוך קרטון היא עניין כבד. בדקתי), עם זאת, אם אני מקפיד על נימה עניינית ונטולת דבש, אני יכול למנות שני רווחים פסיכולוגיים עיקריים עבור המלאכים הפרטיים שלנו. הרווח הראשון הינו ההבנה שיש עולם אמיתי שם בחוץ, כזה שמתקיים בלי קשר לענני הטראש הטלויזיוניים. הבונוס השני הוא האפשרות שניתנת ליורשים הקטנים לעסוק במשהו שהוא גם קבוצתי וגם גדול מהם. בעדות אנשי החינוך קוראים לזה "מטרה נעלה". אז תבואו. ותמסרו נשיקה בשמי לקטנה עם הפרחים בקצה הרחוב.

למעוניינים להתנדב: קבוצת שורשים .

• גיל ונטורה הוא אבא לשניים, פסיכולוג ומנחה סדנאות וקורסים  בנושאי חשיבה יצירתית והורות. לכל הטורים של גיל ונטורה בערוץ הורים.