שלושה בסירה אחת

'ז'יל וז'ים' הוא אגדה מודרנית. אפילו השם נשמע כמו סיפור ילדים קסום, מין 'עמי ותמי' במסעם אל עבר בית הממתקים, שפרנסואה טריפו הנציח בסרטו בסצינות קלאסיות, שקיבעו לנצח בתודעת הצופים את ה'צרפתיות' הנונשלנטית עצמה. החיים בתור חופשה מתמשכת וחסרת עכבות מהמציאות: רכיבה עצלה על אופניים לאורך הים בבגדים לבנים רפויים וברט על הראש; פטפוטים חסרי תכלית ומלאי חן על משמעות האהבה, אגב רביצה בתוך עשב רך בסוודר עבה וציוץ הציפורים כמוזיקת רקע; וכמובן סצינת 'הראשון שעובר את הגשר הוא המנצח' - ז'יל וז'ים וקתרין רצים מתוך הסרט לעבר הפוסטר, שנתלה על יותר מדי קירות ביותר מדי דירות שכורות של יותר מדי צופים צעירים, שבינתיים הפכו בורגנים כמו כולם, נאנקים תחת משכנתה, ילדים מעצבנים ואישה שאיננה ז'אן מורו.

הסתערו על תחנת הרוח הגדולה של המערב: המונוגמיה. הטריילר של 'ז'יל וז'ים'

זה היה סרט הפוסטר של 'הגל החדש' הצרפתי, שהביא לעולם השמרני את המושג הכה-מסעיר 'מנאז' א-טרואה'. כמו 'קזבלנקה', סרט מיתולוגי על משולש אהבה: שני גברים לאותה אישה - ובעצם, אהבה וחברות מוחלטת בין שני גברים, "כמו דון קישוט וסנשו פנשה",‬ שהסתערו על טחנת הרוח הגדולה של החברה המערבית: הזוגיות המונוגמית. נושא שיישאר קלאסי כל עוד אנשים יאהבו אנשים אחרים, ויישאר חתרני מאותן סיבות בדיוק. כל כך איקוני הפך הסרט, עד שלרגע שכחנו שראשיתה של האגדה בסיפור מאת אנרי-פייר רושה.

כמעט 60 שנה אחרי, אפשר לקרוא אותו עכשיו בתרגום עברי משובח של מנחם כרמי. והוא מקסים. באחד הראיונות עם צאת הסרט אמר טריפו, בצניעות לא צרפתית בעליל, שהספר טוב יותר מהסרט. טריפו טעה, כי כידוע לא ניתן להשוות תפוח לאגס, אבל שניהם נשרו מאותה צמרת גבוהה.

שפתו של רושה פשוטה, קלה, תיאורים עובדתיים מנוקדים בדימויים רבי-חן. "שמונה חודשים נמשך הקשר בין ז'יל ומגדה. שמונה חודשים שלעיתים היו טובים כמו לחם".‬ מהלך חייהם של הגיבורים מסופר במעין ריחוק אמוציונלי, במבט תמים ושטוף אור, שטריפו הפליא כל כך ללכוד ולתרגם למשחק הילדותי והרפוי של שחקניו – כדי לעקר את המתח המיני המובנה ולהימנע מפאתוס. התיאורים נשברים לפרקים בדיאלוגים קצרים, פטפטת צרפתית על הכל ועל כלום. "‬'מה אתה רוצה לדעת',‬ שאלה. 'שום דבר', אמר ז'ים, 'אני רוצה להקשיב לך'. 'איני רוצה לומר לך דבר. אני רוצה לשאול אותך שאלות‭.'‬ 'בסדר'. 'השאלה שלי היא: ספר לי עצמך, ז'ים'. 'טוב. אבל מה?'. 'לא משנה. ספר, כמו שאומרים אצלכם, ישר ולעניין'". אם לחטוא לרגע בקלישאה צרפתית – 'ז'יל וז'ים' הוא בדיוק כמו קרואסון משובח: כמה שפחות בצק, הרבה-הרבה אוויר.

הספר מציע עניין בשני מישורים נוספים. ראשית, היותו מעין אוטוביוגרפיה של רושה, שמתגלה לראשונה לקורא הישראלי כאדם מרתק. ושנית, הדרך בה התגלה הרומן הזנוח על ידי טריפו, מעין אגדה שמאחורי האגדה. מחקר קצר ומצוין שמובא באחרית הספר, והשלמה מאת המתרגם, מכניסים את הספר להקשרו האישי, ההיסטורי והתרבותי: חייו של רושה, הנקודה היהודית ברומן ומיקומו של הספר בתחילת המאה ה‭ :20-‬ ההבהוב הגדול האחרון של המודרניזם בצרפת וההצעה המבטיחה לעולם חדש, נטול גבולות פיזיים ומוסריים, בטרם אירופה כולה על חלומותיה עלתה בלהבות.

בנוסף, היד תישלח מאליה אל הסרט, במקביל או לאחר הקריאה (מומלץ להצטייד בגרסת 'קריטריון' המרהיבה, בפורמט הרחב והנכון). זהו שיעור מרתק בעיבוד רומן לסרט, מספר של כ‭50-‬ אלף מילה לתסריט של ‭ 8,000‬מילה, 100 דקות מדויקות בלי שנייה מיותרת. הסצינה הדרמטית האחרונה אורכת דקה וחצי בסרט; שלושה עמודים בספר. המבט המקביל מגלה ששפע ההמצאות הקולנועיות של טריפו נועד לשרת את הרומן, ועיקר סודו בהיצמדות לרוח הספר: המחזת הסצינות הניתנות לעיבוד, וויס-אובר יודע-כל במקום בו אי אפשר.

מעניין להשוות את העיבוד המושלם הזה לגישה השונה בתכלית של 'ארוחת בוקר בטיפני'ס',‬ למשל, שהפך למעשה לסרט חדש לחלוטין (שטרומן קפוטה שנא עד שהסרט הצליח), בראשותה של אודרי הפבורן. ההוכחה הטובה ביותר לעוצמתו של 'ז'יל וז'ים' היא אולי העובדה שמעטים בלבד יזכרו מי בכלל שיחקו את שני הגברים האלה. הסיפור נותר חזק יותר מכל מרכיביו הבודדים – וספרו של רושה הוא ההוכחה הניצחת.