קוגרית היא סבתא שבלעה זאב
בשובי ממסע חפירות זואולוגיות בהרי הרוקי השריריים עצרתי לרגע להטיל את מימיי על גדות המיסיפיפי הסוער אך חסר-נסיון.
לקול יללות הקויוטי המיוחמים וקריאת העיט לבן-הראש האשמאי ניסיתי לסגור את מפתח-מכנסיי, אך לשווא. קשר-הצופים שלמדתי בעבר הרחוק מקשישה זריזה שהעברתי את הכביש הסתבך בין אצבעותיי הרועדות, כמו אז, על אי-התנועה.
לפתע, מבין שיחי הערבה, עמדה מולי נערה יפהפיה, זהובת-שיער ואדומת-כפה, ובידה סלסלת פחזניות עוגבניות, או שמא היו אלה עגבניות פוחזות?
"יקירתי המתוקה", פניתי אליה בעגת שבטי ההר אדומי-הצוואר, "התואילי בטובך לסייע לי בקשירת-קשר לבצוע רכיסת מכנסיי?"
הביטה בי הנערה בעיני-תום, הסמיקה בלחיי-חום, ופערה פה-תות:
"אוה, זר יקר. בכל הישימון הזה שבין יערות ההולישיט למדבריות הגודמאיט אין נפש חיה שיודעת לקשור קשרים במסרגתה הרוטטת כמו סבתא שבקצה הסבך המאפיר אך מבטיח. כל שעליך לעשות, הוא לקחת אליה את הסלסילה הזאת, ואני בינתיים אוכל לרעות את זמני עם עדרי הבפאלו המתולתלים, ואפילו לחזור הביתה שעה קודם ולהפתיע את אמא והגריזלי".
בפתיחות מדעית וברוכסן פעור דילגתי לי בשבילי היער, עד שניצבתי בפני בקתת-עץ בסביבה מושקעת, נוף משגע, ותנאי חצי פנסיון. באצבע רוטטת נקשתי בדלת ואז היא הופיעה.
מפתה כמו פירות-יער בשלים ביוגורט תוסס, אך עדיין בתאריך שעל המכסה. משכרת כיין עתיק בבקבוק זוהר, נודף ניחוח סוכר-ענבים ושעם.
משהו בניחוח העלה בי זכרון נימוח של פירות טריים בסל ישן, אספלט לוהט, מעבר-חציה בצבע טרי ומבט מבריק לאור רמזורים.
"גבירתי", גימגמתי, "זאת את, מהסופר, מול הקן, אחרי הפעולה?"
"30 שנה ועוד לא למדת לסגור ריצ'רץ'?" ענה לי צחוק צרוד אך מצלצל. "אז היה לחץ, וכולם צפרו בעצבים. עכשיו יש לנו את כל הזמן שבעולם, ושימותו הזאבים".
מסקנות החפירות הינן מטלטלות, אך עדיין עומדות יפה:
אם לסבתא יש עיניים גדולות, כשהזאב יגיע, הוא יחזור להיות גור.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
