שתף קטע נבחר

כולה תספורת, מה היא עושה מזה סיפור?

אפשר לומר שאני וליאור קצת הפכים בעניין הזה. בזמן שהיא רוב השנים היתה עסוקה בשימור שיערה, ובתקופות מסוימות הוא אפילו הגיע עד הישבן, אני עסוק בלהכחיד אותו על בסיס שבועי מאז השליש האחרון של השירות הסדיר שלי

לפני חודשיים-שלושה התקשרה אליי זוגתי ליאור בזמן שהייתי בעבודה, "היי מאמי, אני הולכת להסתפר... רק רציתי שתדע", הכריזה בקול דרמטי. היה חסר רק האות של חברת החדשות והייתי מרגיש שמדובר במבזק מיוחד: "אלייך, ליאור. כן אני נמצאת פה ליד הכניסה של המספרה. האווירה מתוחה. אני הולכת להסתפר".

 

התגובה הראשונית שלי לידיעה המרעישה (בלב, כמובן) היתה - כולה תספורת, מה העניין? אבל אז נזכרתי שגם אני עושה קצת סיפור משיער. אפשר לומר שאני וליאור קצת הפכים בעניין הזה. בזמן שהיא רוב השנים היתה עסוקה בשימור שיערה, ובתקופות מסוימות הוא אפילו הגיע עד הישבן, אני עסוק בלהכחיד אותו על בסיס שבועי מאז השליש האחרון של השירות הסדיר שלי. אגב, לכל המעוניין, במדשאה שאני מכסח בנאמנות שבוע אחר שבוע מסתתר פוטנציאל לתלתלים. משום מה, אנשים מזדעזעים יותר כשאני חושף את הפרט הנ"ל.

 

אז מה הסיפור שלנו עם שיער? נראה לי שזה קשור לאיך שאנחנו תופשים את עצמנו ואיך שהיינו רוצים שיתפשו אותנו. הסיפור של השיער הוא סיפור של דימוי עצמי. הידעתם שמראה השיער משפיע על הערכת הגיל יותר מהאף הפה או העיניים? מסתבר שאם אנחנו רוצים להיראות יותר צעירים (ובדרך כלל אנחנו רוצים), אז מעצב השיער משפיע יותר ממנתח פלסטי. 

 

השיער מיועד לייצור פיאות לילדים חולי סרטן

בכל מקרה, ליאור הלכה לספר, אבל זה לא היה סתם ספר. היא הלכה לתרום את השיער. מסתבר שיש מקום במרכז העיר של ירושלים, שבו אפשר לתרום שיער ובתמורה לקבל תספורת חינם. השיער מיועד לייצור פיאות לילדים חולי סרטן. מה שמחזיר אותי אל הגלח הפרטי שלי ואל האסוציאציות שהוא עורר אצל אבי, לפחות בהתחלה - חולי, גלוחי ראש, שואה (אבא שלי איננו נוהג להסתיר את מחשבותיו). זה מזכיר לי שבעצם היה לפני כמה שנים גלח שבאמת הגיע למהדורות החדשות, זה של נינט.

 

בערב זכיתי לראות התוצאה, ובאופן האובייקטיבי ביותר, זה היה מאוד יפה. כיוון שהיה לה שיער מאוד ארוך, גם אחרי התספורת השיער הגיע עד הכתפיים. התספורת באמת גרמה לליאור להיראות עוד יותר צעירה וחיננית מכפי שהיא. למחרת היא גם קיבלה מחמאות מכל עבר.  

 

אני, לעומתה, המשכתי וממשיך לדבוק בגלח השבועי, שלי למרות מחאותיה הלא כל כך נמרצות של זוגתי. גם סבתא שלי מנסה מידי פעם לשכנע אותי להאריך קצת, אבל ללא הועיל. למה? כי זה נוח. התרגלתי, וחוץ מזה - אף פעם לא אהבתי את התלתלים שלי. הם יותר מדי מזכירים לי את מי שהייתי בתיכון. מישהו שאני לא כל כך מתגעגע אליו.

 

כחודשיים לאחר התספורת הראשונה היא הלכה שוב להסתפר, אלא שהפעם לא קיבלתי התראה טלפונית. כשהגעתי הביתה מהעבודה מצאתי אותה יושבת על הספה בפרצוף מיואש. שאלתי מה קרה, והיא הצביעה על שיערהּ. הפעם היא ממש קיצרה, והיא לא היתה מרוצה מהתוצאה.

 

חיבקתי אותה וניחמתי, "לא נורא, זה ייגדל ממש מהר בחזרה". באותו ערב הבנתי כמה שיער הוא משמעותי מבחינה רגשית.

 

הבנתי שכמו שליאור מבכה את אובדן שיערה האהוב כאילו היא איבדה חלק ממי שהיא היתה, אני ממשיך לגלח את שיערי שוב ושוב כדי למחוק איזשהו עבר ולשמר את מי שאני עכשיו.

 


 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
ליאור מאחור (צילם: ידידיה ארגמן)
צמה לתרומה
הגלח שלי (צילמה: ליאור ארגמן)
הכרויות
כתבו לנו
מומלצים