יש לה גוף בשביל גברים עם זיכרון צילומי

הפגישה הראשונה, אולי גם האחרונה, היתה קטסטרופה. היא באה מוכנה, מצוידת בשאלון, והוא בא לא מוכן. הוא יגיד מה שבא לו להגיד באותו רגע. אם לא יהיה לו מה להגיד, הוא ישתוק. זה האופי שלו. הוא לא משחק עם האופי שלו.

הצרות התחילו כבר ברגע הראשון. היא אמרה שהיא רוצה שיהיה ברור, על ההתחלה, שהיא משלמת על החלק שלה, והוא אמר שתשלם, והיא קצת נעלבה. הם התיישבו ליד שולחן הפונה אל הים. הוא הזמין סלט ירקות, בלי תבלינים, בלי תוספות, בלי טיפת תחכום, סלט פשוט ולחם עם חיטה מלאה, אם יש, אם אין אז הלחם הכי פשוט שיש להם, בלי פטנטים של בצל ואגוזים, או מה ששמים היום בתוך הלחם, העיקר שיהיה טרי, והיא הזמינה מנה בשם צרפתי. היא אמרה שסלט אפשר לאכול גם בבית, אז למה הוא לא מזמין מנה אחרת, והוא לא התייחס למנה שלה.

היא התחילה עם השאלון שלה תוך כדי הארוחה. השאלה הראשונה היתה איזה ספר הוא הכי אוהב. הוא אמר שהוא לא יודע.

"איזה נעלים אני נועלת עכשיו? אבל בלי להסתכל". היא אוהבת גברים עם זיכרון צילומי. יש לה גוף בשביל גברים עם זיכרון צילומי.

"לא רק שאני לא יודע", הוא ירה את התשובה במהירות, "אלא שמחר תשאלי איזו חולצה לבשת היום ואני לא אדע. אני לא זוכר פרטים כאלה".

היא התלבטה אם יש טעם להמשיך. הוא התלבט אם להגיד שהוא איבד את הסבלנות. העיקר שלא תשאל אם היא יפה בעיניו. הם לא דיברו מספיק כדי לדעת אם היא יפה. ושלא תשאל מה הטעם שלו בנשים ובאיזה מזל הוא נולד.

כאילו מתנצל שהוא מנסה להכניס חיים בשיחה הזאת

"כמה חברות רציניות היו לך?" שאלה.

"היו כמה", ענה.

"כמה בדיוק?" התעקשה.

"מביך אותי לענות על שאלה כזו".

"תספר לי על מי שהכי אהבת. מה אהבת בה?"

"אני ממש לא יודע להגיד. אני לא יודע למה אני מתאהב דווקא באחת מסוימת ולא באחרת. אני לא יושב עם סרגל חישובים ומחליט. מתאהב וזהו. ואני לא יכול לדרג את האהבות שלי. זה כמו לבקש ממני להיות שופט בתחרות בין שחיינית לאצנית. כל אחת היא אחרת".

היא חשבה שהוא מתחמק. מתחמק באלגנטיות, די נחמד מצדו, הוא נחמד בכלל עם העקשנויות הקטנוניות שלו שלא לדעת כלום, אבל עדיין מתחמק. היא לא אוהבת גברים שמתחמקים.

באמצע השאלון שלה, הוא שאל מה דעתה על הילדים הזרים. היא לא הבינה לאן זה מוביל. הוא רוצה לבחון את הדעות הפוליטיות שלה, או מה? הוא לא בחן כלום. הוא נראה נבוך, כאילו מתנצל שהוא מנסה להכניס חיים בשיחה. הוא הסתכל לה לפני זה ישר בעיניים, ועכשיו, העיניים שלו מושפלות כלפי השולחן.

הוא אמר שהוא מצטער שהוא בזבז לה את הזמן

היא ויתרה על השאלון. היא ויתרה גם על הגבר הזה. היא תישאר עוד קצת, עד אחרי הקפה והעוגה, והם ייפרדו. אבל היה משהו חכם בתשובות המתחמקות שלו. לא משנה. היא לא מוכנה לבזבז את הזמן שלה על גבר מרוחק כזה. גם הוא ויתר עליה. הוא יישאר עוד קצת, עד אחרי הקפה והעוגה, ויגיד לה שהוא מצטער שלא הלך. אבל, היה משהו מגרה בניסיון המטופש שלה לדרג לו את החיים. היא אמרה, ביציאה מהמסעדה, שהיה נחמד. הוא אמר שהוא מצטער שהוא בזבז לה את הזמן.

היא קמה למחרת בבוקר בתחושה שאולי הוא יתקשר. אחרי יום שלם שהוא לא התקשר, היא הרגישה בגללו כאב חד בחזה. הוא התעורר מאוחר, לקראת הצהריים. נמאס לו להתעורר בכל פעם מחדש אל החיים האלה שמזמנים לו ועדות קבלה במקום נשים. ברגע שהוא התעורר, הוא בדק בטלפון הנייד אם היא התקשרה. היא לא התקשרה. גם לא בהמשך היום ולא ביום שאחריי. כבר שני לילות שהוא מסתובב ברחובות, מנסה לא לחשוב למה היא לא מתקשרת.

היא חשבה על הכבוד שלה. איך היא יכולה להרשות לעצמה להתקשר מיוזמתה אחרי שהוא אמר למעשה שהוא לא רוצה קשר איתה? היא היתה לפחות מנומסת. היא אמרה שהיה נחמד והוא, בתמורה, השפיל אותה עם התגובה שלו. אבל, אם היוזמה שלו, היא תקבל אותו בשמחה. גם הוא חשב על הכבוד. איך הוא יכול להתקשר מיוזמתו אל אשה שמאמינה בשאלונים מטופשים? היא מבזה אותו בשאלות שלה. אבל, הוא ישמח לקבל אותה אם היוזמה היא שלה.

לפעמים, אני חושב שכבוד הוא רגש של החמצות.

• ניתן לשלוח במייל דילמות בנושא אהבה ורגשות, ואולי אבינועם יבחר להתפלסף עליהן כאן.