כולם אוהבים את כריסטופר

"האמת שלא ידעתי בכלל מי זאת ליידי גאגא, וחשבתי שהיא סתם איזו דמות שהמציאו לתוכנית", התוודה ווקן כשפגשתי אותו בפסטיבל הקולנוע של מרקש. "אנשי התוכנית נתנו לי חתיכת נייר וביקשו ממני לקרוא את מה שכתוב עליה. בפעם הקודמת שבה התארחתי בתוכנית קראתי את האגדה 'שלושת הדובים', לכן חשבתי שמדובר במשהו דומה. אז פשוט קראתי את 'פוקר פייס' ולא ידעתי מה אני עושה. אחר כך הבנתי שאנשים לקחו את הקטע איתי ושיבצו אותו בתוך הקליפ של ליידי גאגא. שמעתי שהחיבור הזה בינינו רץ באינטרנט, אבל עוד לא יצא לי לראות אותו".

הצלחת המפגש האינטרנטי בין השחקן הפרוע בן ה־67, שקנה את מקומו בנצח בזכות הופעותיו ב"צייד הצבאים" ו"ספרות זולה", לבין אלילת הפופ הפרובוקטיבית הצעירה לא באמת מפתיעה. בגיל שבו שחקנים רבים נשכחים ונותרים מחוסרי עבודה, הפולחן סביב ווקן רק הולך ונוסק.

בפסטיבל מרקש העניקו לו פרס על מפעל חיים בטקס מרשים, הקומיקאית טינה פיי אירחה אותו לאחרונה בסדרתה המצליחה "רוק 30", וגם חבריה של פיי ל"סטרדיי נייט לייב" תמיד שמחים לקבל אותו כמנחה. "תמיד כשאני בא לבקר בתוכנית הם שואלים אותי לפני העבודה המשותפת אם יש משהו שאני מתעניין בו", מספר ווקן. "בפעם האחרונה שהשתתפתי ב'סטרדיי נייט לייב' אמרתי להם שאני אוהב לראות תוכניות בישול, אז עשינו כאילו תוכנית בישול ואני הייתי אחד השפים".

נמאס לו לגלם אנשים רעים, מעדיף אנשים נחמדים עם בית, אשה, ילדים וכלב גדול. כריסטופר ווקן

ווקן נמצא כעת בשיאו של פרץ אנרגטי שבמסגרתו הוא מתרוצץ מתפקיד לתפקיד. לאחרונה גם חזר אל בימות ברודוויי אחרי היעדרות של עשר שנים מהתיאטרון. ווקן כיכב במחזה "כריתת יד בספוקיין" לצד סם רוקוול וזכה לביקורות מפרגנות. "זהו מחזה על קרמייקל, אדם ביישן, שמישהו חתך את כף ידו השמאלית. הוא מבלה בערך 50 שנה בחיפוש אחר היד שלו רק למען העיקרון. הוא מבין שאם ימצא את היד, זה לא יעזור, אבל הוא רוצה אותה חזרה כי היא שלו. וזה בדיוק העניין".

הג'וב החדש־ישן בתיאטרון לא גרם לווקן לקחת הפסקה מהקולנוע, להפך. למעשה החל מהשבוע תוכלו לראות אותו בסרט "השוד המתוחכם" לצד וויליאם ה. מייסי ומורגן פרימן. השלושה מגלמים שומרים ותיקים במוזיאון לאמנות, שכל אחד מהם מפתח חולשה לאחת היצירות המוצגות במקום. כשהשומרים מגלים שהיצירות המשמעותיות כל כך לחייהם עומדות לעקור למוזיאון בדנמרק, הם מחליטים לגנוב אותן ולהחליפן בהעתקים. "זה היה כיף לעבוד עם שחקנים נהדרים מהדור שלי", מספר ווקן. "מאוד נהניתי לעשות את הסרט הזה ואני שמח שהוא יוצא בסוף למסכים, בגלל שחששתי שאף אחד לא יראה אותו. החברה שעשתה אותו נקלעה לבעיות כלכליות והיה חשש שהוא ייגנז".

ווקן נולד ב־1943 בקווינס, ניו יורק, להורים מהגרים. אמו הגיעה מגלזגו ואביו מגרמניה. "אבי היה אופה והיתה לו מאפייה", מספר ווקן. "ואילו אמי היתה חסידה מושבעת של משחק. היא היתה מרותקת לנעשה על הבמה ועל המסך". ווקן ושני אחיו הושפעו מחלומות המשחק, התהילה והזוהר של אמם, והופיעו בילדותם בתוכניות טלוויזיה. "אף פעם לא הצלחתי בלימודים", הוא מסביר. "לא נראה לי שהייתי יוצא רופא או שהיתה יכולה להיות לי קריירה רצינית במשהו אחר".

ואכן ווקן למד באוניברסיטה, אבל מעולם לא טרח לסיים את התואר, הוא העדיף לעבוד כרקדן בתיאטרון. "זאת היתה תקופה מרתקת", הוא משחזר. "חדרי ההלבשה של מחזות הזמר לא היו מחולקים לפי מין המשתתפים, אלא לזמרים ולרקדנים. כך יצא שגברים ונשים בילו יחד. הזמרים והרקדנים נהגו לא לדבר זה עם זה. הזמרים תמיד היו מודאגים ממצב הקול שלהם, אז הם נזהרו ושמרו על עצמם, בעוד הרקדנים לא היו מודאגים מכלום: הם תמיד שתו, עישנו ולא הלכו לישון. לכן היה לי מעניין".

בהמשך הצליח ווקן להתברג כשחקן בטלוויזיה ובתיאטרון, ורק בשנות ה־70 החל לבלוט בקולנוע. ב־1977 הוא גילם את האח בעל הנטיות האובדניות של אנני הול ב"הרומן של עם אנני" של וודי אלן וכעבור שנה הופיע ב"צייד הצבאים", יצירת המופת המטלטלת והנוקבת על שלושה חברים חיילים אמריקאים הנופלים בשבי הווייטקונג. ווקן גילם את אחד החיילים, בחור צעיר שנפשו מתערערת והוא מתמכר להימורים ולהרואין. הוא התבקש לרדת משקלו ועשה זאת בעזרת דיאטה נוקשה. המאמץ השתלם ו־ווקן זכה, ובצדק, באוסקר על הופעתו. ב-2002 הוא שוב מצא עצמו מועמד לפרס, הפעם הודות לתפקידו ב"תפוס אותי אם תוכל" של סטיבן ספילברג.

קשה לשכוח את תווי פניו המובחנים של ווקן, שהופיע ביותר ממאה סרטים ותוכניות טלוויזיה. כמעט תמיד הוא מגלם דמויות אפלות ולעיתים משעשעות של מטורפים ונבלים. "נמאס לי לגלם אנשים רעים ולהופיע בסרטים אלימים", הוא מכריז. "עשיתי יותר מדי סרטים אלימים, לכן לפני כמה שנים ביקשתי מהסוכנת שלי להפסיק להציע לי תסריטים שבהם אני מגלם את האיש הרע. אמרתי לה שאני רוצה לגלם אנשים נחמדים עם בית, אשה, ילדים וכלב גדול, ואכן לאחרונה אני משתדל לגלם דמויות של אבות וסבים חביבים. הייתי שמח לעשות עוד מחזמר, כל עוד אני יכול לזוז".

ווקן הפך במהלך השנים לאייקון נערץ על במאים ושחקנים רבים. אין ספק שמעמדו התבסס בזכות הופעתו הבלתי נשכחת ב"ספרות זולה" (1994) של קוונטין טרנטינו. ווקן גנב את ההצגה בגילום בוגר מלחמת וייטנאם המתאר באוזני ילד את הדרך המאומצת שנאלץ לעבור אביו כדי לשמור על שעון הזהב שלו. "לפעמים הופעתי בסרטים שהתסריטים שלהם היו מאוד מעורפלים ולא היססתי להוסיף להם דברים ולעשות בהם שינויים. אבל בתסריטים של טרנטינו אתה לא עושה כלום ולא משנה דבר, כי הכל כבר שם. שלא לדבר על הדיאלוגים הנפלאים שהוא כותב. הוא כתב לי נאום מדהים. כשעבדתי על התפקיד, בכל פעם שהגעתי לקטע עם השעון לא יכולתי שלא לצחוק. מה שמדהים במקרה של 'ספרות זולה' הוא שבסך הכל הייתי על הסט כמה שעות. בגלל זה אני חושב שלהיות שחקן זה קצת כמו להיות ספורטאי מקצועי. אתה מבלה את כל הזמן שלך בהכנה למשהו שהאורך שלו יכול להיות שתי דקות. כל הדברים שלמעשה עשו את הקריירה שלי בקולנוע קרו בדקות בודדות".

• את הראיון המלא תוכלו לקרוא בגליון החדש של "פנאי פלוס"