עקוב ודווח

המודיעין פישל, המודיעין לא ידע, המודיעין נתפס עם המכנסיים למטה. אנחנו נוטים לראות באמ"ן מנגנון כל כך מושלם מבחינה אנושית וטכנולוגית, שכל חוסר מוכנות או טעות שלו נתפסים כרעידת אדמה. אבל האמת הפוליטית־היסטורית שונה בתכלית.

שלוש ועדות מרכזיות בתולדות מדינת ישראל עסקו בתפקודו של המודיעין, והגישו שורה של המלצות והצעות לתיקונים. ועדת ידין־שרף בשנת 1963, ועדת אגרנט ב־1974, ובשנת 2004 ועדת שטייניץ. ומה שמדהים הוא שעשור אחרי עשור, ההמלצות כמעט חוזרות על עצמן. מה שמדהים פחות הוא שרובן המכריע נשארות על הדפים המצהיבים. הדו"חות תויקו יפה בארון הרלוונטי, אבל מקבלי ההחלטות בישראל לא רוצים לגעת באגף המודיעין. לא עכשיו, לא בקרוב, אולי אף פעם.

מה סוד העוצמה האדירה הזאת? האם מדובר בארגון שהשפעתו על דרכה של מדינת ישראל חזקה עד כדי כך שצריך להגביל אותו? איפה בכלל עובר הגבול שבין הערכה מודיעינית טהורה לעמדה מדינית־פוליטית? לכאורה, עבודת המודיעין היא הרכבה של תצרף אימתני, תוך ניסיון מתמיד לראות את התמונה הגדולה מתוך החלקיקים שמרכיבים אותה. אבל למעשה יש למודיעין תפקיד כפוי טובה: לא רק לאסוף את המידע, אלא גם לספק הערכה לרמטכ"ל ולקברניטי המדינה. אם תחזה היטב ותזהיר, תמיד יש סיכוי שמקבלי ההחלטות יחליטו להתעלם. לא תחזה נכון? תחטוף על הראש מכולם. ממקבלי ההחלטות, מהתקשורת, מהציבור.

יש צורך בענווה רבה כשעוסקים בארגון האדיר הזה. האתגר הוא לא ליפול למלכודת של האשמת המודיעין בכל מקרה ותקרית, בטח לא במצבים ההיסטוריים שבהם מצא את עצמו לבד מול מקבלי ההחלטות; הכתבה הזאת מנסה רק לבדוק איך יכול המודיעין להכין את עצמו לעתיד, ולתפקד נכון בתוך ההיררכיה של מקבלי ההחלטות במדינת ישראל. 

1. יותר פוקוס

הבעיה: אמ"ן מתפזר בזירות מרובות

הפיתרון: התמקדות

פעם הכל היה פשוט. ישראל הקטנה היתה מוקפת במדינות אויב, והיה צורך באיסוף מידע מפורט על כל אחת מהן; בשפת המודיעין זה נקרא "המעגל הראשון". בשנות ה־60 הגיעו ארגוני הטרור הפלסטיניים, ונוצר אתגר חדש: התמקדות לא רק במבנה מדינתי אלא גם בארגונים קטנטנים, שרמת המידור וביטחון הקשר הפנימי שלהם היתה לפעמים גבוהה יותר. ב־1979 הגיעה המהפכה באיראן, ובשנות ה־80 נוצר מעגל שלישי של מדינות רחוקות מאוד מאיתנו, שמאיימות על ישראל ישירות או באמצעות ארגונים שהן מפעילות.

עכשיו, בתחילת המאה ה־21, ניצב המודיעין בפני אתגר מורכב מאי פעם: הוא נדרש לתת מענה לא רק לשלושת המעגלים האלה, אלא גם למעגל רביעי המתבטא למשל בפרשת המשט. ראש אמ"ן לשעבר, האלוף (מיל') אהרון זאבי פרקש, קורא לו "מעגל הדה־לגיטימציה של מדינת ישראל". והוא משוכנע שאסטרטגית, אנחנו נמצאים רק בתחילת הדרך. 

"בתנאים של היום, אלפי כדורים לא יגרמו נזק למדינת ישראל כמו משט אחד", אומר זאבי פרקש. "ארגוני טרור ואחרים למדו שאפשר להשיג הישגים גדולים בלי עימותים צבאיים או סמי־צבאיים, ועכשיו מתנהלת מלחמה על התודעה. היא תפסה את צה"ל עוד באינתיפאדה השנייה, וגם במלחמת לבנון השנייה ובעיקר במבצע עופרת יצוקה. זה מצב חדש לגמרי, של מלחמה א־סימטרית. אנחנו נלחמים, אבל לא נגד טנקים, מטוסים ואוניות. המשט הוא עניין טקטי, וזה רק חלק ממשהו גדול יותר. דה־לגיטימציה של מדינת ישראל והיהדות זה משהו אסטרטגי".

זאבי פרקש משרטט את מפת האתגר החדש שמציב בפני המודיעין בעיות לא פשוטות, בין השאר על רקע האיסלמיזציה שעוברת אירופה. "מספר המתפללים שהולכים בכל יום שישי למסגדים בלונדון גדול פי חמישה מזה של הנוצרים שהולכים לכנסיות ביום ראשון. 93 אחוז מהאימאמים בלונדון באים בכלל מפקיסטן, ודברים דומים קורים בצרפת ובמדינת אחרות. חייבים להבין שהווקטור הזה חשוב לאורך זמן, כי מי שישפיע יותר על ממשלות וקבלת החלטות באירופה זה המוסלמים ולא היהודים. יש להתפתחות הזאת משמעות גדולה מבחינת מדינת ישראל ומוסדותיה".

גם מאיר אלרן, לשעבר סגן ראש אמ"ן וכיום חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי שליד אוניברסיטת תל אביב, רואה במאבק נגד הדה־לגיטימציה הבינלאומית חזית קריטית לפעילות העתידית של חיל המודיעין: "יש היום התגייסויות ופעולות 'אפורות', שחלקן חצי צבאיות וחלקן הפגנתיות ודיפלומטיות נגד מדינת ישראל - ראה סיפור המשט", אומר אלרן. "מודעים לזה במודיעין, אבל זה נושא חמקמק ואתגר בעייתי ממדרגה ראשונה".

ראש אמ"ן הנוכחי, האלוף עמוס ידלין, עסק בנושא הזה בהרצאה שנתן בדצמבר האחרון בכנס השנתי של המכון למחקרי ביטחון לאומי. לדבריו, "העולם אוהב לעמוד לצידו של מי שהוא תופס כחלש. העובדה שישראל אינה סובלת

 לאחרונה מטרור בפועל ומאיום צבאי מיידי מקלה על הקהילה הבינלאומית לדרוש מהמדינה לשנות את עמדותיה, להתגמש ולוותר. ישראל לעומת זאת רואה את צרכיה הביטחוניים והמדיניים בצורה שונה. וכשהתהליך המדיני לא ממריא, מעמדה המדיני של ישראל הולך ונשחק".

לאתגר הדה־לגיטימציה מצטרף עכשיו ממד חדש של לחימה מודיעינית: תחום הסייבר. "בעבר היו לנו שלושה אזורי פעולה: ביבשה, בים ובאוויר", אומר זאבי פרקש. "עם המצאת האינטרנט נוצר אזור פעולה חדש וקריטי שיש בו גם התקפה וגם הגנה: הממד הקיברנטי. היום אנחנו רואים עד כמה הוא משמעותי, וזה נושא שהמודיעין צריך להיות מעורב בו".

"קשה עדיין להעריך באיזה אופן ישנה הסייבר את עולם המלחמה", אמר בדצמבר שעבר האלוף ידלין, והבהיר ש"הסייבר מקנה למדינות קטנות וליחידים כוח שהיה שמור בעבר רק למעצמות גדולות. קיים פה פוטנציאל להפעלת כוח שאינו מסכן חיי לוחמים, ומסוגל לפגוע במרכיבי כוח צבאיים ובתפקוד כלכלי של מדינות, וללא מגבלת טווח".

אלרן חושב שההתפתחויות האלה דורשות תשומת לב מיוחדת: "במלחמה הבאה, בעשור הקרוב, לוחמת הסייבר עלולה להיות קריטית בהשפעתה על היכולת הצבאית והאזרחית של מדינת ישראל. ואני לא מדבר על האקרים מטורקיה, אלא על מוסדות של ישראל מול מוסדות שפועלים בתחום בצד השני. אנחנו יודעים שאפילו גופים כמו חיזבאללה טובלים את ידם בדברים מהסוג הזה". פרשת המזל"ט ששידוריו נקלטו והביאו להריגת לוחמי השייטת - כך לטענת מזכ"ל חיזבאללה חסן נסראללה - היתה תזכורת כואבת לנושא הזה.

זאבי פרקש היה ראש אמ"ן בתקופת כהונתו של אריאל שרון כראש ממשלה, ומאותם ימים יש לו סיפור שמבהיר עד כמה חשובה התזוזה של המודיעין לזירות כיסוי חדשות. "לקראת סוף כהונתי, שרון הודה לי על זה 'שהצלחת להוציא אותי מעיסוק אינטנסיבי בבעיה הפלסטינית, ולהניח על שולחני נושאים קריטיים באותה מידה כמו איראן ואחרים'".

שרון, מן הסתם, התכוון לרמוז שדווקא בימים הקטלניים של האינתיפאדה השנייה היה חשוב לזכור שלא מדובר באיום היחיד על מדינת ישראל. וזה, אומר זאבי פרקש, התפקיד הכי חשוב של המודיעין: "לא לחפש את המטבע מתחת לפנס, אלא בתחומים החדשים שצצים. אסור למודיעין לחכות להוראת 'שים לב' מצד הקברניט. הוא חייב ללכת לפני המחנה, ולהבהיר את המשמעות של אי התייחסות לנושאים חדשים". 

2. יותר תחרות

הבעיה: אמ"ן הוא המעריך הלאומי הבלעדי

הפיתרון: הפרטה

"אני חושב שהדומיננטיות של אמ"ן בהערכה הלאומית של מדינת ישראל היא אסונית", משליך ד"ר יוסי ביילין את הפצצה לחלל החדר. אני בודק איתו אם שמעתי טוב. "אסונית", הוא מדגיש. "ולא כי הוא לא טוב. כוח האדם של אמ"ן הוא טוב ביותר לכיסוי הצרכים של ישראל מבחינת איסוף, אבל היכולת שלו להעריך לא גדולה יותר משל גופים אחרים. ויש כאלה שבהם כוח האדם יציב ולא מתחלף כל הזמן, כמו בצבא שבו חיילים ומפקדים באים והולכים. ולכן ההערכה שלהם טובה יותר. הייתי רוצה לראות למשל את המרכז למחקר מדיני במשרד החוץ הרבה יותר דומיננטי בהערכה".

לדברי ביילין, בעבר מזכיר הממשלה ומנכ"ל משרד החוץ, אמ"ן נוטה באופן טבעי להתעלם ממקומות שיכולת הכיסוי שלו בהם אינה גבוהה. "אם אין לך כיסוי בטורקיה למשל, אז אתה כותב על מה שיש. זה כשבמרכז למחקר מדיני מסתכלים על העולם כולו ומסתמכים על חומרים של כולם - אמ"ן, שב"כ, המוסד. בכלל, לפעמים אין מודיעין טוב יותר דווקא מהחומר הגלוי. לא הכל צריך להיות ממקור סודי, סודי ביותר או שחור".

"העוצמה של אמ"ן בישיבות ממשלה לא תתואר". יוסי ביילין (צילום: אלכס קולומויסקי)

עם הביקורת של ביילין מסכים במידה רבה גם מאיר אלרן, אבל הוא מעט פסימי לגבי הסיכוי לשינוי. "מדינת ישראל צריכה להעביר את הערכת המודיעין הלאומית שלה", הוא אומר. "למה לא להוציא את יחידת 8200 מהמודיעין ולהפוך אותה לגוף אזרחי, כמו ה־NSA? האמת העצובה היא שיש סיבה: הצבא מספק כוח אדם זול של אלפי חיילים. זה בעיקר שיקול כלכלי". לראיה, את רעיון האזרוח של הערכת המודיעין הלאומית כבר העלו כמה ועדות. היא מעולם לא היתה אפילו קרובה להתממש.

ביילין חושב שהדומיננטיות של אמ"ן בתהליך קבלת ההחלטות היא חסרת פרופורציות ביחס למנדט המקורי שלו: להיות גוף מתריע ומעריך. "העוצמה של אמ"ן בישיבות הממשלה לא תתואר, ויש הרבה שרים שלא יודעים מהחיים שלהם. בדרך כלל הם גם אלה שאומרים: 'אני סומך על צה"ל'. הצבא נורא שמח במקום להיבהל מזה, ובסוף הוא זה שמשלם את המחיר ונושא באחריות. זה בדיוק מה שקרה עם המשט. אמ"ן עצמו צריך לרצות להביא גורמי הערכה אחרים לקבינט, שיתמודדו איתו ומולו. הוא צריך להביא תוצאות ומידע שלו, אבל גם לקדם מצב שבו הוא לא יהיה המעריך היחיד. רק שהתחושה בצה"ל היא ש'חייבים לבוא מאוחדים לקבינט', וזאת אחת הטרגדיות שלו. ושלנו".

זאבי פרקש מסכים שאמ"ן חזק בתחום הערכת המודיעין. והוא מקווה גם שהגוף שעמד בעבר בראשו ימשיך להיות חזק, אבל "שיהיו גם גורמים חזקים אחרים. אסור בכל מקרה להחליש את אמ"ן, כי אז נחלשים גופים אחרים. צריך את המרכז למחקר מדיני במשרד החוץ ולתת יכולות מודיעין מקביליות למוסד, כמו שבנו את השב"כ בנושא מודיעיני מול הפלסטינים".

בתקופתו, בשנים 2001־2006, זאבי פרקש ניסה לייצר דיון של כמה השקפות בפני מקבלי ההחלטות. "הבאתי לראשונה לדיון בממשלה את רמ"ח בקרה. זה האיש שאחראי בעצם לבדוק אם ההערכה השנתית של המודיעין נכונה או לא, ולייצג עמדות נגדיות. הקמתי גם פורום מייעץ לראש אמ"ן שהכיל אנשים מהאקדמיה, מכל מיני דיסציפלינות. למדתי מהם לשאול שאלות שלא הייתי חושב עליהן בכלל".

ריבוי נקודות מבט, אומר זאבי פרקש, הוא אינטרס של מקבלי ההחלטות. "בוא ניקח את פרשת המשט, שבה תהליך קבלת ההחלטות היה החלק הבעייתי לדעתי. אם נותנים לצבא למצוא פיתרון, הוא ייטה למה שהוא מכיר: פיתרון צבאי. אבל אולי

 אפשר להגיע בכלל למצב של מניעת המשט, או אולי להיערך אחרת? כשרואים את דיוני ועדת החקירה, אי אפשר שלא לשאול: האם היו חייבים להכניס קצינים וחיילים לפינה הזאת? אני טוען שלא, אבל הנקודה היא שתשובות לשאלות כאלה הן פיוז'ן. לא צבאיות או מדיניות בלבד".

מאיר אלרן היה חניכו של אהרון יריב, ראש אמ"ן המיתולוגי של השנים 72־1964, והוא חושב שאחת הבעיות המרכזיות היא המשקל על הכתפיים של ראש המערכת. "ראש אמ"ן זה חיה בלתי אפשרית", אומר אלרן. "אהרון יריב היה אומר שאתה צריך לעסוק בו־זמנית ב'פני מצרים לאן' וב'מה העובי של הקיר שמכסה על החלון בכפר קילה'. המעברים צריכים להיות מיידיים, וזה אילוץ לא אנושי. ראש אמ"ן הוא המעריך הלאומי, מפקד של חיל מורכב מאוד, קמ"ן הרמטכ"ל ושר הביטחון, ועוד שורה ארוכה של תפקידים שיש ביניהם סתירות. מנגד, ראשי השב"כ והמוסד לא בהכרח מכירים בבכירותו, ויש עימות מתמיד בין שלושת הגופים".

זאבי פרקש מתייחס לעימות הזה, שצף בכל פעם מחדש: "יש יותר מדי מקרים שבהם המשקל האישי מאפיל על הסוגיות הלאומיות. אגו זה לא דבר רע, אבל אם לא מנצלים את כל המנגנונים בצורה נכונה, מקבלים משהו כמו המשט. וזה לא רק עניין פרסונלי: אין לנו סרגל לאומי לכלל גופי המודיעין. כל ארגון עובד עם הסרגל שלו, והמערכות לא מסתנכרנות עבור ראש הממשלה".

במצב הקיים, עריכת הצי"ח - ציון ידיעות חיוניות, מסמך העבודה הבסיסי של המודיעין - נמצאת בידיים צבאיות. זאבי פרקש מאמין שזה חייב להשתנות: "את הצי"ח צריך לקבוע הקברניט, לא ראש גוף המודיעין. האמריקאים למדו את זה בדרך הקשה: אחרי פיגועי ה־11 בספטמבר הם הקימו גוף שמרכז את כל עבודת המודיעין, כדי שיהיה פוקוס".

אלרן מאמין שהמיקוד הדרוש תלוי בשני שינויים: אזרוח הערכת המודיעין הלאומית, ותיחום האחריות בין אמ"ן, המוסד והשב"כ. יוסי ביילין מצידו סבור שהכל מתחיל מהתפיסה של המודיעין את עצמו. "אמ"ן צריך לקחת בחשבון שתשובות החלטיות זה דבר בעייתי, בטח בתחומו", הוא אומר. "רק שזה ארגון שנלחם על השטח שלו, וקשה לו לתת לארגון אחר להציג את הערכתו. ראש הממשלה ושר הביטחון לא צריכים לאפשר את זה. שיתמודדו עם הפחד של אמ"ן מזה שמישהו ייקח לו את תואר המעריך הלאומי. שר ביטחון שיש לו ביטחון עצמי יכול לאפשר דיון עם כמה וכמה הערכות. נו, אז זה יבלבל קצת את אלי ישי? שיתבלבל". 

3. יותר צניעות

הבעיה: אמ"ן מעורב בכל תהליך מדיני ומו"מ לשלום

הפיתרון: הפרדה

ברור שהמודיעין אחראי להתריע בפני מלחמה או מצבי סיכון לישראל; פחות מובן מאליו שהוא גם אחד הגורמים המרכזיים שפועלים ברקע של כל הזדמנות מדינית. "כשהחלו מגעים לשלום עם מצרים", מספר אלרן, "הייתי אחראי באמ"ן על גיבוש פרופיל של סאדאת, שהתבסס בין היתר על מחקר פסיכולוגי מעמיק וחומרי מודיעין רבים אחרים. אני זוכר עד היום איך שר הביטחון דאז, עזר ויצמן, זרק אותנו מכל המדרגות: 'מה אתם מבלבלים את המוח? אני הרי יושב עם סאדאת ימים ושעות, והאיש בכלל לא דומה למה שכתבתם'". יוסי ביילין מצידו נזכר בבכיר בחטיבת המחקר באמ"ן, שהעריך בפני ממשלת רבין כי "אין סיכוי" שחוסיין מלך ירדן ילך לשלום עם ישראל.

אלרן מציג שאלה עקרונית: למה הצבא צריך לתת את הערכת המודיעין לגבי "נושאים שהם מדיניים במובהק, למשל לאן פניה של סוריה או מה מרחב התמרון של אבו מאזן במשא ומתן?". והוא לא היחיד ששואל. ועדה שהקימה הכנסת בעקבות מלחמת עיראק ב־2004 קבעה מפורשות שעל אמ"ן להיזהר ממה שכונה "ניבוי מדיני", תחום שבו אין לו שום יתרון: "היומרה לאפיין מנהיגים וגורמי כוח בזירה אפיון פסיכולוגי, מתוך כוונה לחזות את התנהגותם ומהלכיהם, מוגזמת ולעיתים אף עלולה להוות מכשלה של ממש". חברי הוועדה המליצו במסקנותיהם "למנוע מאמ"ן לעסוק במחקר מדיני שאין לו נגזרות צבאיות ואשר משיק לתחום האזרחי־פוליטי".

בינתיים יש מקרים שהמעורבות המדינית מרחיקה אפילו יותר; עד לישיבה פיזית של בכירי אמ"ן במו"מ מול הצד השני. בשנת 1994 השתתף אלרן כבכיר באמ"ן במשא ומתן מול הירדנים, והוא מספר ש"ישבתי מול הגנרל הירדני תחסין שורדום ושאלתי את עצמי שאלה קשה: מה אני עושה פה בעצם? הרי לספק מודיעין ולתדרך את האנשים שלנו זה דבר אחד, ולהשתתף בהם בפועל זה דבר אחר".

גם ראש אמ"ן לשעבר זאבי פרקש רואה בעייתיות במצבים כאלה. "לא הייתי שם את ראש אמ"ן או את ראש חטיבת המחקר בצוות מו"מ מול גורם שהם צריכים לגבש עליו הערכה מודיעינית", הוא פוסק. "ואם ישימו שם אנשים מטעמם, לאורך זמן גם הם יושפעו מהדינמיקה הפנימית של הדיונים ויהיה צריך להחליף אותם".

יוסי ביילין מאמין שאמ"ן צריך להימנע מלהשיב על שאלות שנוגעות לכוונות ולתחושות, כמו האם המנהיג שמולנו באמת רוצה שלום. "כשהשאלה היא אם מישהו רוצה מלחמה", הוא אומר, "אפשר לבדוק אם הוא קונה נשק, משדרג את הצבא או נפרס בשטח. אבל כשמדובר במהלך מדיני, קשה מאוד לדעת. המודיעין תמיד יכול להגיד מה הוא עושה, אבל לא מהן הכוונות שלו. הבעיה היא שראש אמ"ן לא נוטה להגיד 'על השאלה הזאת אני לא יכול להשיב'. אני מתקשה לזכור מקרה כזה".

אולי מדובר בעצם בהיעדר אומץ מול מקבלי ההחלטות? מאמר מעניין שחיבר לפני שלוש שנים ראש חטיבת המחקר באמ"ן לשעבר, תא"ל יוסי קופרווסר, מתייחס לנקודה קריטית: היושרה שחייבת להנחות את איש המודיעין. לדברי קופרווסר מדובר בין היתר ב"יכולת להודות באי־ידיעה אם זה המצב, או אם מדובר בשאלה שאין עליה תשובה, או בשאלה מורכבת שאין עליה תשובה פשוטה". בהמשך הוא מזהיר מכך שהמסר המודיעיני עלול ליפול במלכודת הפשטנות, מתוך רצון לתת לקברניט את מה שהוא רוצה לשמוע.

אלרן מזכיר סיפור שיכול לשמש תמרור אזהרה בפני אנשי אמ"ן: "ב־1972 היה אצל ראש אמ"ן אלי זעירא דיון לגבי תוכניותיו של מנהיג ערבי מסוים. כל הקצינים דיברו הרבה - חלק העריכו שהוא רוצה לעשות ככה, חלק העריכו אחרת. בסופו של דבר דפק זעירא על השולחן ואמר בכעס, 'רבותי, תגידו לי רק דבר אחד: מאיפה אתם שואבים את היומרה להניח שידועות לכם צפונות ליבו של מנהיג?".