שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    צילום: אוהד צויגנברג
    המהפך של נתניהו
    מימין ומשמאל מסכימים שנאום רה"מ בוושינגטון מסמל דרך חדשה. שאול רוזנפלד נחרד מההתנערות מכל אידאולוגיה, יריב אופנהיימר מברך על ההתנערות מהליברמניזציה

    גט כריתות מדרכו של בית אבא / שאול רוזנפלד

    מספרים על נזירה צעירה שהגיעה לאם המנזר, וידוי ממזרי בפיה: "אמי, חטאתי עם בחור נחמד שפגשתי. מה עלי לעשות?". "קחי חצי לימון ואכלי אותו כמות שהוא", השיבה לה האם. "והאם זה יכפר לי על העוון?", שאלה החוטאת הקטנה. "לא", ענתה לה אם המנזר, "אבל לפחות זה ימחק לך את החיוך מהפרצוף".

     

    קרוב לוודאי שהחיוכים מפה לאוזן שפיזר בנימין נתניהו בוושינגטון בשבוע שעבר לא נבעו מחטא התערטלותו מהאידיאולוגיה שעליה התחנך ושאותה חזר והטיף בנאומיו, בספריו, בראיונותיו ובהרצאותיו. ואולם, כשראש ממשלה ליכודניק אינו שוכח לשזור בהרצאתו לא פחות משלוש פעמים את הצירוף "גדה מערבית" (West Bank), כשאינו מעלה על דעתו לסטות כמלוא הנימה מתוכניותיו גם עקב רצח הארבעה מבית חגי, כשהוא שח בחדווה על שלום לדורות, ואה-לה ביילין, הוא "לא ייתן לטרוריסטים לחסום את דרכנו לשלום" - זה מתחיל להיראות ולהישמע יותר ויותר כשמעון פרס של ימי אוסלו העליזים.

     

    הקפאת הבנייה ביו"ש, במקביל לעידוד הקמתה של העיר הפלסטינית רוואבי, שחרור מחבלים, הוצאה לחופשי של חברי פרלמנט מהחמאס, הורדת מחסומים, חנינות נדיבות למבוקשים, העברות כספים גם לחמאס בעזה ומתן נשק ל"משטרה" הפלסטינית - היו רק הפרולוג של ממשלת ישראל "הימנית" תחת שרביטו של נתניהו עד עתה.

     

    כך, פתיח זה של הקדנציה השנייה של מנהיג הליכוד הכשיר מן הסתם את נאומו "האמיץ ועתיר החזון" בבירה האמריקנית, כשזרוע ההתקפלויות, הוויתורים ומיעוט המעש הבטחוני עוד נטויה.

    כל זאת, כמובן, כדי ש"בקו הרקיע של הגדה המערבית יבלטו מגדלי מגורים, ובכבישי הגדה יזרום המסחר ולא הטרור".

     

    אם את נאום בר אילן ניתן היה לזקוף למכבש לחצים אמריקני ואת היציאה לוושינגטון כמענה לדרישות בינלאומיות להתקדמות עם הפלסטינים, את מה שנראה עתה כעליצות ההתנערות מעולה של השקפתו האידיאולוגית משכבר הימים קשה לתלות בהיענות לצו הפרוטוקול או לדרישה נשיאותית אמריקנית.

     

    כשחוזרים שוב ושוב על המונח "גדה מערבית" קבל עם ועולם בנאום שקרוב לוודאי הוכן כדבעי, יהיה זה מצוץ מהאצבע לטעון למעידה לשונית. בדיוק כפי שקשה להניח שהבית הלבן היה מייסר אותו בשוטים ובעקרבים אלמלא פנה לאבו מאזן במילים "שותפי לדרך השלום", אך ימים ספורים אחרי ש"שותפו" והרשות שהוא עומד בראשה הוקירו ברוב הדר את אמין אל-הינדי, אחד מבכירי המתכננים של טבח הספורטאים במינכן ב-1972 (במה שמזכיר אולי את מפגשו עם הראיס הראשון ערפאת, לא הרבה אחרי אירועי הדמים של מנהרת הכותל, שבו הרעיף עליו את המילים "ידידי ושותפי").

     

    עד לנאום בר אילן לא נמצא ולו מקום אחד שבו נתפס נתניהו כמגלה ולו קמצוץ של אהדה או הסכמה לעקרון שתי המדינות. כל אימת שנדרש לרעיון, הוא תיארו כלא פחות מחלום הבלהות של ישראל וסכנה קיומית לה ולאזרחיה: "איום אסטרטגי ראשון במעלה על קיומה של ישראל", ו"מדינה כזו... תוכל לאיים במישרין על ערי ישראל" ("מקום תחת השמש", בנימין נתניהו); "מדינת אש"ף-חמאס זו תהפוך עד מהרה לגלגול חדש של מדינת הטרור של אש"ף בלבנון" ("מלחמה בטרור", ב. נתניהו); "לאש"ף מטרה ברורה ביחס לאויבו המוצהר, ישראל... הטבח שהוא מצליח לבצע מפעם לפעם באזרחי ישראל הוא רק דוגמה בזעיר אנפין לטבח שיבצע באוכלוסיית ישראל כולה אם אי פעם ישיג את האמצעים המדיניים והצבאיים להפקת זממו" ("הטרור", ב. נתניהו).

     

    ועדיין, דומה היה לרבים שהנאום ההוא לא היה יותר ממס שפתיים מדיני-פוליטי, שאף סייע, גם אם רק להרף עין, בהורדת הלחץ האמריקאי מישראל.

     

    אלא שנאום וושינגטון 2010 - שבו התכבד נתניהו להיות מנהיג הליכוד הראשון המעלה על ראש שמחתו את הצירוף "גדה מערבית" - כבר נראה כתחילתו של גט הכריתות מדרכו של בית אבא ותחילתה של ידידות מופלאה עם "משפחת השלום" הישראלית וה"פרטנר" הפלסטיני.

     

    נתניהו, כמי שמכיר על בוריים את שלל הניואנסים הסמנטיים, ההיסטוריים והאידיאולוגיים שנכרכו עם השנים במונחים "גדה מערבית" ו"יהודה ושומרון", יודע אל נכון שחציית הגבול הסמנטית היא בה בעת חציית הרוביקון האידיאולוגית. גם אם אינו נדרש לפי שעה להביא לפיו לימון חצוי, הוא יכול לעטות על עצמו חיוך גדול עם היכנסו אחר כבוד למשפחת פרי הדר אחרת - משפחת האתרוגים.

     

    מה עוד שגם מ"נוטרי החומה האידיאולוגיים" מבית, כמו גדעון סער וגלעד ארדן, הוא כבר מקבל ח"ח גדול - הם "סומכים עליו שיידע להוביל אותנו נכון", ואולי גם יקיים כהלכתו את הפסוק "מלאכתם של שמאלנים נעשית בידי אחרים".

     

    ד"ר שאול רוזנפלד, מרצה לפילוסופיה

     

    תודה, נתניהו / יריב אופנהיימר

    קל מאוד לבטל מראש את מהלכיו האחרונים של ראש הממשלה ולסכמם במילים "ספין מבריק". ייתכן מאוד שהוא אכן מנסה להרוויח זמן, לומר את המילים שכל צד רוצה לשמוע, וברגע האמת אין הוא מתכוון להכריע ולממש באופן מעשי את פתרון שתי המדינות.

     

    אך גם אם זה המצב, נאומו של נתניהו בוושינגטון והדרך בה החל המשא-ומתן שינו משהו באקלים חם המזג והאלים שהשתלט על השיח הפוליטי בשנים האחרונות.

     

    באבחת נאום אחת, הצליח נתניהו לכמה רגעים להחזיר לשיח הציבורי מושגים שכבר חשנו שהפכו לנחלת "ההוזים" ו"הבוגדים" למיניהם.

    שוב המילים "פרטנר", "שלום", "פשרה" ו"צדק" הופכים ללגיטימיים והמשפט "לפעול בשיתוף ובתיאום עם הרשות הפלסטינית" הופך לקונצנזוס. משהו מהליברמניזציה של השיח הישראלי השתנה ולטובה.

     

    מאז הקמת ממשלת הימין, מבחינה עובדתית, המדיניות הישראלית בשטח דווקא לא השתנתה באופן משמעותי, ובמובנים מסוימים אף היטיבה את המצב מנקודת מבט "שמאלנית". מחסומים הורדו, מספר ההרוגים הפלסטינים בפעולות צה"ל ירד משמעותית - ביחס ישר למספר ההרוגים הישראלים בפיגועים - והבנייה בהתנחלויות הוקפאה.

     

    אך בכל הקשור לעולם המושגים, לשפה, לתפיסת העולם, דווקא עברה החברה הישראלית מהפך מהיר, קיצוני ומדאיג. רוח הקרב הישראלית שהגיעה לשיאה לאחר אירועי המשט, הצליחה לגרום גם לרוב להאמין שישראל הפכה שבויה בידי הימין הקיצוני, ורוח כהנא מנשבת במסדרונות הממשלה והכנסת.

     

    על רכבת הימין הדוהרת מיהרו רבים לקפוץ, ובמרוצת החודשים האחרונים התעצמה התחרות בין אנשי הציבור - מי יצליח להקצין יותר, להתלהם, לגדף ולהכריז מעל כל במה שאין מקום לפשרות ואין עם מי לדבר.

     

    גם לנתניהו מניות לא מבוטלות בתהליך ההקצנה. בחירתו להקים קואליציית ימין, הצבתו של אביגדור ליברמן כפניה של ישראל בעולם והחיבור עם קבוצות בימין דוגמת "אם תרצו" הוסיפו שמן למדורה והקצינו את הרוחות.

     

    האמיצים בקואליציה ובאופוזיציה, שמתחו ביקורת על הטון החדש, תירצו את הסתייגותם בהתנצלות, וטענו כי יש לשנות מדיניות ולו רק בשל בעיית תדמיתה של ישראל בעולם.

     

    אמנם מוקדם עדיין לדבר על שינוי תפיסתי ועל התקדמות של ממש, אך השבוע הזה החזיר את חזית הסירוב הישראלית, מש"ס ועד ישראל ביתנו, מאורבך ועד חוטבטלי, למקומה הטבעי בשיח הישראלי: קבוצת מיעוט חזקה ולא מבוטלת שמתנגדת לכל הסכם או פשרה. פומבית, נתניהו הצליח לבדל את הרוב מהמיעוט ולהחזיר למיליוני הישראלים שמשוועים לתקווה ולנורמליות קצת גאווה.

     

    מנאומים לא ניתן לבנות הסדר שלום, וחובת ההוכחה עדיין מוטלת על נתניהו ועל אבו מאזן. אנחנו עוד רחוקים מרגע האמת, ומוקדם לשפוט אם ראש הממשלה אכן בחר ללכת בדרכם של בגין ורבין. שאלת הקפאת ההתנחלויות היא בהחלט מבחן אמת ראשון לרצינות כוונת הממשלה ללכת לכיוון של הסדר.

     

    אך דבר אחד ניתן לזקוף לזכותו של נתניהו כבר עתה. בניגוד לציפיות ולאחר חודשים לא קלים, הוא בחר להחזיר את השיח הישראלי לקרקע מציאותית ולא מתלהמת, בה יש מקום גם לעמדות פרגמטיות שרוצות להגיע להסדר עם המתונים בצד השני ולהציל את חזון שתי המדינות, בטרם יהיה מאוחר מדי.

     

    ועידת וושינגטון אפשרה שוב לרוב הדומם להרגיש שיש עוד סיכוי לשינוי ויש תקווה לשלום. עם זאת, האחריות לעתיד אינה מונחת רק על כתפיהם של המנהיגים. זה הזמן שבו על החברה האזרחית להשמיע את קולה, לנער את שכבות הציניות והסקפטיות ולתמוך בכל צעד שיכול לקרב את ישראל לעבר הסדר שלום עם העולם הערבי.

     

    יריב אופנהיימר, מזכ"ל שלום עכשיו

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים