שתף קטע נבחר

ציפור בלב, פרפרים בבטן

יגאל בשן חוגג 60 כשמאחוריו יותר מ-40 שנה על הבמה, אבל זה לא אומר שהפסיק להתרגש בהופעות. "זה חיידק שלא עובר אף פעם", הוא אומר ומודה שימי הולדת עדיין מביכים אותו: "אולי אני לא בן 60, אולי לא ספרנו טוב". ראיון מיוחד

השעה תשע בערב, יום שישי בתיאטרון גבעתיים. במרכז הבמה עומד יגאל בשן ועושה בדיקות אחרונות לסאונד של המיקרופון, לקראת המופע שיחל בעוד שעה.

 

בשן רגוע, מחושב, מוודא ששומעים כל הברה קטנה וסופר את הדקות לתחילת המופע. לא היה לו פשוט להרכיב את רשימת השירים של הערב. לצד השירים מאלבומו האחרון, שכולל חידושים לשירים עליהם גדל, הוא רוצה וחייב לכלול את הלהיטים הגדולים, אותם ביצע כל כך הרבה פעמים בחייו.

 

אבל השירים בערב הזה יקבלו עוד כמה רגעים משמעות קצת שונה. זו תהיה הפעם האחרונה שבשן יעמוד על הבמה בעשור השישי בחייו. היום (שבת) חוגג הזמר הוותיק את יום הולדתו ה-60, כשמאחוריו יותר מ-40 שנות קריירה. אבל הפרפרים בבטן, מסתבר, עדיין לא מרפים. "הבטן מתהפכת והלב דופק. זה לא עובר", הוא אומר, רגע לפני העליה לבמה, "ואני אמשיך בקלישאה - כשזה עובר אין טעם. זה הקסם של לעלות על במה. זה באמת חיידק שלא עובר אף פעם".

 

פיתחת לעצמך איזשהו טקס לפני הופעה?

 

"לא. אין לי טקסים או אמנות טפלות. ביום של הופעה אני משתדל שלא לאכול. הבטן מלאה ויש נשימות מסוימות, אז זה קצת קשה".


בשן. נבוך מחגיגות ומתנות (צילומים: עופר עמרם)

 

בגיל 60, בשן, מסתבר, מרגיש הרבה יותר נוח על הבמה. "אני עושה את זה מגיל 15. אני לא מכיר חיים אחרים. ברור ששעות טיסה זה משהו שנותן לך הרבה יותר ביטחון, הרבה יותר רוגע. אתה גם משתדל ליהנות יותר. אני באמת חושב שהיום אני נהנה יותר מאשר לפני 20 או 30 שנה".

 

זה לא מובן מאליו.

 

"נכון, כי כשאתה עולה לבמה אתה בלחץ ואתה מתרגש. אבל היום, אחרי השיר השני אתה כבר מתחיל לנוע אחרת. הבטן מתהפכת אחרת, היא הופכת לנעימה ולא מלחיצה. צברתי שעות טיסה. גם טייס מרגיש בנוח יותר בגיל 60, כשהוא מטיס ג'מבו מלא ב-400 איש".

 

אתה חושב שאתה אדם נוסטלגי?

 

"כולנו נוסטלגיים. אין דבר שעשה לך טוב בילדות או בהתבגרות שאתה לא מחייך או מתרגש כשאתה נזכר בו. במובן הזה, אני נוסטלגי כמו כולם. ככה גם האלבום האחרון שלי. אני שומע ממרחק הזמן שירים שיצאו לי אז מהטרנזיסטור. שירים גורמים לי לפעמים לדמעה. הם מחזירים אותי למושב שגדלתי בו, להורים, לחברים ולנופים. זה אלבום שלקח לי הרבה שנים לעשות אותו".

 

למה?

 

"בין השאר כי אנחנו מדינה שעדיין מתהווה תרבותית ורק לפני כמה שנים היה פתאום את הלוקסוס, לא רק לי, לכל בני הדור שלי, להסתכל אחורה ולחשוב מה היה שם שדיבר אלינו ומרגש אותנו עד היום. היו שם דברים מדהימים. שבמרחק הזמן נשארו מדהימים".

 

מתגעגע?

 

"באופן טבעי, אני מתגעגע לימי התום, שיכולתי לקרוא להם ימי התום רק כשהתום התחיל לעזוב. לא ידעתי עד אז שאני חווה אותם. לראשוניות וליצור תרבות יש מאין. לזה אני באמת מתגעגע.

 

"כשהתחלתי את הקריירה, אלה היו 'ימי הרדיו', כל עולמי היה טרנזיסטור שבקעו ממנו 'חיפושיות' ו'רולינג סטונס' מצד אחד, מצד שני 'הפרברים' ו'דודאים'. בקעו לי משם כל מיני צלילים שבעצם התהוותי תרבותית בגללם.

 

"יום אחד מגיעה טלוויזיה, ואני בן 18, רק התגייסתי לצבא והגיע פסטיבל הזמר הראשון. עד היום זה נראה לי כמו לנסוע לירח. זו היתה התחושה. לגעת בחלום שחלמתי אי פעם, להופיע בטלוויזיה בשידור חי ושיראו אותי".

 

הרבה השתנה מאז.

 

"הכל השתנה. הדור שלי התחיל לשיר ולעשות קריירות ולחלום את המילה 'זמר' כשהמדינה היתה בת 15 או 20. עוד לא היו לנו מודלים לחיקוי. לא היו לנו פרנק סינטרה או דין מרטין שיכולנו להסתכל עליהם ולומר כשאהיה בן 40, 50 או 60 - ארצה להיות כזה.


"לדור שלי לא היו מודלים לחיקוי כמו פרנק סינטרה" 

 

"כל שנה נראתה כמו הרפתקה שתיגמר, שנלך ללמוד או לעבוד במשהו אחר. אבל שנה רדפה שנה וכשמסתכלים אחורה, רואים שהצהרנו על זה, יש מקצוע כזה - זמר. אם אתה עובד קשה ואתה שורד ויש לך מזל ואתה יצירתי מאוד ואתה מתחבר לקהל, אז יש לזה חיים".

 

ומה היית רוצה שיקרה עוד עשר שנים?

 

"אותו דבר, וגם עוד 20 שנה וגם עוד 30 שנה. אני מאמין בדינמיקה, שדבר מביא דבר. אני לא יכול להסביר אף אחד מהשירים שכתבתי, למה כתבתי אותם. אין לי מושג.

 

"לפני כמה זמן הייתי באירוע ומישהו קרא שם כמה פסוקים מהמקורות ונורא התרגשתי. בבוקר, כשקמתי לקחתי את הגיטרה והלחנתי את הפסוקים האלה, כאילו המנגינה היתה קיימת לפני שנגעתי בגיטרה. להסביר את זה אני לא יודע. אני לא מוזיקאי, לא יודע מוזיקה ולא למדתי אף פעם מוזיקה. אצלי הכל אמוציונלי והכל מגיע מהדמיון. ולא רק במוזיקה, דרך אגב, גם בקולנוע בזמנו".

 

הופה היי לדור הבא

בשן עולה לבמה עם ג'ינס וחולצה לבנה, שעליה וסט חום. הוא פותח את המופע, מסתכל לקהל בעיניים ואומר: "ערב טוב לאלה שגדלו עלי, לאלה שגדלתי עליהם, לאלה שגדלו איתי". אבל מה שבשן קצת שוכח זה את אלה שעוד יגדלו עליו, אלה שעוד לא נולדו.

 

הרי לצד האלבומים, ההופעות ותוכנית הרדיו המצליחה "בין שישי לבשן" - אותה הוא כבר מגיש יותר מעשור ברשת ב' - בשן זכור היטב מהופעותיו ב"הופה היי", תוכנית הילדים שכנראה תישאר תמיד בליבם של הילדים שגדלו עליה, ילדים שהיום יש להם ילדים משלהם.


"ילדים בגן לא מבינים איך יש ציפור קטנה בלב"

 

"אני מאמין שעוד יראו את 'הופה היי', כי אפשר למצוא היום כל דבר ביוטיוב", אומר בשן, "אם יהיה ערך תרבותי לדברים, וההורים ירצו שהילדים יגדלו קצת עלי או על עוזי חיטמן ז"ל ועל אנשים בדור שלי שלקחו אחריות - ולא הבינו

אז כמה אחריות לוקחים לגדל דורות אחרים - אז למה לא?

 

"לדברים יש ערך. הזמן יידע להגיד אם ערך נצחי. אני רוצה להאמין שלחלק מהדברים שעשיתי יש ערך כזה. אני יודע שבגנים הרבה גננות מלמדות את 'יש לי ציפור קטנה בלב' והשיר מטריף את הילדים, כי הם לא מבינים את המשפט שיוסי בנאי כתב. איך זה יכול להיות שיש ציפור קטנה בלב?".

 

ולשאלה הכי חשובה: איך זה להיות בן 60?

 

"אני לא יודע. זה אולי הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים ואני לא יודע עוד מה זה, כי אני פעם ראשונה בן 60. הרעיון זה להביא אותה בסטייטמנט, להביא אותה בכל מיני דברים גדולים. אין לי כאלה. אולי בעוד עשר שנים תראיין אותי עוד פעם ויהיו לי.

 

"כל מה שאני רוצה בסך הכל, זה לעלות לבמה ולהמשיך ליהנות, להמשיך ליצור ושהקהל יבוא וייהנה איתי ביחד. אגב, אף פעם לא חגגתי ימי הולדת ואף פעם לא עשיתי מסיבות. בשום גיל. אני נבוך מחגיגות ומתנות, אז גם את יום ההולדת הזה אחגוג רק עם המשפחה הקרובה והאהובה והיקרה".

 

זה הבדל גדול מאיך שאתה מרגיש על הבמה.

 

"זו חשיפה אחרת לגמרי. בסיטואציה של יום הולדת אני יותר נבוך. מילדות לא התחברתי לזה. אבל אולי אני לא בן 60, אולי לא ספרנו טוב".

 

ומה תאחלו לבשן ליום הולדתו ה-60? טקבקו במרץ!

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
בשן. אין אמונות טפלות
צילום: עופר עמרם
בשן בן 29. נוסטלגי כמו כולם
צילום: סער יעקב, לע"מ
לאתר ההטבות
מומלצים