נקווה שפרננדז יודע משהו שאנחנו לא / דעה

נקווה שלואיס פרננדז יודע משהו שאנחנו לא. למרות שהפעם יש לנו מאמן אירופי, הנבחרת שראינו בשני המשחקים האחרונים לא היתה שונה מקודמותיה. מול מלטה שוב חזרנו אחורה אחרי יתרון מוקדם, שוב שיחקנו לאט ושוב נעזרנו במזל וביוסי בניון כדי לנצח נבחרת נחותה בהרבה. ב-0:0 מול גיאורגיה, התחלנו להיזכר בקמפיינים של אברהם גרנט ודרור קשטן.

משחק חוץ משעמם, שנועד להביא אותנו לדקות הסיום עם תקווה לנס, שוב הסתיים בתיקו. ישראל לא יזמה, לא ניסתה שום דבר מיוחד ולא ממש האמינה שהיא צריכה להוציא יותר מה-0:0. כשדודו אוואט מודה בסיום ש"התוצאה טובה" וכי "בעבר היינו מפסידים משחקים כאלה", קשה לדעת מה להרגיש.

אבל שוב, אולי פרננדז יודע מה שאנחנו לא. הוא אמר שתיקו תהיה תוצאה טובה, הוא לקח אותנו לתוך הערב הזה בידיעה שזה מה שהוא מחפש. נכון, גם איטליה לא הוציאה יותר מתיקו בטביליסי וזו הרי הנבחרת שחזרה לפני מספר ימים עם 1:1 ביוון, אבל קשה להשתחרר מהתחושה שהיה אפשר להוציא יותר מהמשחק הזה, במיוחד בדקות הסיום.

אז מה עם ורמוט?

ברגע שגילי ורמוט נכנס, ישראל החלה לשחק מעט טוב יותר והגיעה לשני מצבים. אם ערן זהבי לא היה ממהר לבעוט בעיטת יעף מהאוויר, הוא היה מוצא עצמו מול השוער ביחד עם שלומי ארבייטמן. אם בניון היה מצליח להוריד את הכדור מספר סנטימטרים כלפי מטה, היינו יוצאים עם שלוש נקודות מלאות. מצד שני, אם ולדימיר דבאלישוילי היה קצת יותר מרוכז, זה היה יכול להסתיים בקטסטרופה.

פרננדז רצה 'ג'וקר' שיגנוב את הניצחון בדקות האחרונות וכמעט השיג אותו, מה שמעלה שוב את התהייה - אולי הצרפתי באמת יודע משהו שאנחנו לא. בינתיים יש לנו ארבע נקודות, אבל הרווחנו בקמפיין הזה את אלמוג כהן המצוין ואולי גם דני בונדר. לעומתם, דדי בן דיין עיצבן יותר מתמיד עם איבודים מיותרים ותמיר כהן היה מיותר באופן כללי.

תנו לצעירים לשחק

אם זה היה תלוי בי, הייתי מעלה את כל השנתון הנוכחי של הנבחרת הצעירה לבוגרת. ה-0:5 על מונטנגרו הוכיח שגודל כאן דור מצוין, עם פתרונות יעילים

כמעט בכל עמדה אפשרית. נכון שהנבחרת הזו לא הצליחה אפילו להעפיל למשחקי ההצלבה, אבל במקרה הזה ראינו לפחות כמה משחקים התקפיים, לצד משחקי הקרבה טובים והדחה בהפרש שערים בלבד.