שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    רוע אינו מחלת נפש
    עם חוות הדעת שקבעה כי איתי בן דרור כשיר לדין, כדאי להזכיר שרוב הרוצחים הם שפויים לחלוטין. טיעון האי-שפיות המשפטי מוציא שם רע למחלת הנפש, שלא בצדק

    בחוות דעת שהוגשה היום לבית המשפט, קבע הפסיכיאטר המחוזי כי איתי בן דרור כשיר לעמוד לדין בעוון רצח שלושת ילדיו. בכתב האישום שהוגש נגדו, מופיע תיאור מצמרר של התכנון, לכאורה, של הרצח. כך למשל, מתואר כיצד בחר בקפידה ומבעוד מועד את יום הרצח, כיצד רכש את כלי הרצח, וכיצד תכנן יום כיף לילדיו ביומם האחרון עלי אדמות.

     

    כל יצור שלב בקרבו לא יכול שלא להזדעזע. כל אדם השומע על מקרים מסוג זה חושב באופן אוטומטי שהרוצח השפל לא שפוי בדעתו. איך אדם שפוי יכול להרוג את ילדיו?

    הרי לא יכול להיות שמישהו מקרבנו, מישהו הנמנה עם הציבור הנורמלי, יעשה מעשה נורא שכזה. רק אדם חולה מאוד, חולה נפש.

     

    האמונה שרק אנשים "לא נורמליים" יכולים לרצוח או לבצע פשעים קשים אחרים מסייעת לרובנו לעשות סדר בעולם הלא צפוי בו אנו חיים. ההפרדה הדיכוטומית בין "הנורמליים", הנתפסים כאנשים צפויים יחסית שלא נוטים לגילויי אלימות קשים ללא סיבה נראית לעין (למשל, הגנה עצמית), לבין ה"לא נורמליים" או חולי הנפש הנתפסים כאנשים לא צפויים, לא יציבים ולעתים קרובות אלימים, יוצרת גבול ברור בין אלה שצריך להיזהר מהם לבין אלה שיחסית בטוח בקרבם. כך, את אלו המסוכנים רצוי להרחיק מקרבנו (במוסדות, בתי סוהר וכדומה) ולא לתת להם אפשרות להיטמע בתוכנו.

     

    אולם המציאות, לצערנו, קצת יותר מורכבת. רוב הפושעים הם "נורמליים", ורוב חולי הנפש ה"לא נורמליים" לא חטאו מעולם. מחקרים הראו שמאפיינים העשויים לסייע בניבוי אלימות כוללים, בין השאר, גיל, מין, שימוש בסמים ואלכוהול, התעללות בילדות ומצב חברתי-כלכלי.

     

    מאפיינים אלה תקפים לכלל האוכלוסייה, כולל אנשים עם מחלות נפשיות, עם מספר סייגים: ההסתברות שאדם עם מחלה נפשית יתנהג באופן אלים עולה, למשל, כשאינו מטופל באופן מיטבי, כשאינו מגיב לטיפול או כשהוא משתמש בסמים או באלכוהול. אך גם בקרב תת-קבוצות אלה, רוב מקרי האלימות נובעים מאיום אמיתי או מתחושת סכנה.

     

    למען האמת, אם כבר מזכירים מחקרים סטטיסטיים, אלו דווקא מצביעים על כך שהסבירות של אנשים עם מחלות פסיכיאטריות היא הרבה יותר גבוהה להיות קורבן לפשע - פי שתיים וחצי מכלל האוכלוסיה.

     

    השימוש שעושים רוצחים בטיעון "אי השפיות" מונע פעמים רבות משיקולים משפטיים שמטרתם לחמוק מעונש על המעשה השפל, ואינם תולדה של מצב בריאותי הנובע ממחלת נפש. לכך מתווספת, כאמור, תפיסה מוטעית שקושרת תארים של "טירוף" למעשים אלה, שכן הדעת לא סובלת את מעשה הזוועה. התוצאה היא שמעשים מזוויעים מקושרים לחולי נפש ויוצרים למחלה תדמית שלילית ובלתי מוצדקת לחלוטין.

     

    תזכורת קצרה: רוב רובם של הרוצחים "המפורסמים" שרצחו את ילדיהם, בהם אלי פימשטיין, אסף גולדרינג, רוני רון, מייקל פישר ואחרים, נמצאו כשירים לעמוד לדין והם שפויים מבחינה משפטית לכל דבר ועניין.

     

    בעידן בו זכויות האדם של אנשים עם מוגבלות נפשית ומוגבלות בכלל מועלות על נס, יש חשיבות רבה לצמצום הדעות הקדומות וניפוץ ההפרדה הדיכוטומית בין ה"נורמליים ל"לא נורמלים". הקשר המוטעה בין מחלה או מוגבלות לבין אלימות פוגע בציבור רחב של אנשים ובני משפחותיהם ומפחית באופן משמעותי את סיכויי ההחלמה וההשתלבות החברתית שלהם.

     

    לכן, כשקוראים על מקרים איומים מאין אלו, יש לזכור שרוע אינו סימפטום של מחלת נפש, ושאנשים עם מחלות נפשיות ומוגבלויות אחרות מהווים חלק בלתי נפרד - וחשוב - בחברה שלנו.

     

    אמיר טל, דוקטורנט בחוג לבריאות נפש קהילתית באוניברסיטת חיפה ומנהל קהילת בריאות הנפש ב"אביליקו"

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים