למה משחקי מחשב עושים טוב לילדים שלכם

הגיקית מתוודה שסיבוב במשחק המחשב החביב עליה, בו היא הורגת בממוצע מאתיים דמויות ברבע שעת משחק, הוא הפעילות המרגיעה ביותר שהיא מכירה, פי כמה יותר מחדר כושר או מסאז' טוב. אבל למה השחיטה ההמונית בתלת מימד והאם יש קשר בין האלימות במשחקי המחשב לאלימות שסופגים ילדים חנונים

לאורה הדס פורסם: 27.10.10, 00:45

הגיע הזמן שאני אספר לכן משהו, כי אולי אם אני, גיקית חביבה ובלתי מזיקה, תספר לכם, אתם גם תאמינו: משחקים אלימים עושים לילדים שלכן המון טוב.

משום מה יוצא לי להזכיר המון אלימות בטור הזה, אולי שמתם לב. משחקים שכוללים שימוש ברובים בגודל לא הגיוני כדי לבצע שחיטה המונית בתלת מימד, סרטי אקשן, כלי נשק וחרבות - הדברים שעושים לי את זה ולפעמים אני חושבת שאני יוצאת די מפחידה. אין מה לעשות, הרבה מהעניינים החנוניים האלו מערבים אלימות בדיונית, אולי בתור פיצוי על כך שהגיק והגיקית הממוצעים סופגים הרבה מאד אלימות אמיתית בשנים הרכות שלהם. השאלה היא האם יש קשר ישיר ומובהק בין האלימות הבדיונית הזאת לאלימות ממשית, או בשפה יום יומית יותר, האם ילדה (או ילד) שמשחקת עם החברים שלה בחרבות ספוג או במשחק מחשב שבו היא דורסת אנשים מעלה את הסיכוי שלה לבצע פיגוע ירי או לדקור מישהו מחוץ למועדון.

ג'ויסטיק במקום מסאז'

עובדה שאולי תפתיע אתכם: סיבוב במשחק המחשב החביב עלי, בו אני הורגת בממוצע מאתיים דמויות ברבע שעת משחק, הוא הפעילות המרגיעה ביותר שאני מכירה, פי כמה יותר מחדר כושר או מסאז' טוב.

אני ואחותי הקטנה, בת החמש-עשרה העדינה, משחקות כמו חיות רעות: צועקות, מקללות את הרעים כשהם מצליחים לפגוע בנו וצוהלות כשאנחנו מצליחות לרמוס אותם. אז אנחנו מניחות את הג'ויסטיק, נושמות עמוק ומרגישות כאילו פרקנו תסכולים של חודשים. למעשה, כשכתבתי את התיזה שלי, הייתי משחקת בממוצע שעה ביום: עשר שעות כתיבה אקדמית, שעה רצח פיקסלים.

זה נכון, יש לציין, גם לגבי משחקים לא וירטואליים. אותה אחות צעירה ועדינה שלי נוהגת לחבוט בחבריה, רובם המכריע בנים עזי מצח, בחרבות ספוג פעם בשבוע, ואני כבר איבדתי מזמן את חשבון האנשים, היצורים והמפלצות שקטלתי בדרכים שונות בקריירה שלי כשחקנית במשחקים שולחניים. עושים את זה בשביל הכיף, בשישי בערב, כדי להרגיש ולו כמה שעות גיבורות על כל העולם. ההורים שלנו לאו דווקא מתפעלים, אבל אני די בטוחה שהם מעדיפים את זה על האפשרות שמישהי מאיתנו תצא להתפרק במועדון ואחר כך לדהור על הכביש.

וידוי: הדחפים האלימים של הגיקים

אולי הגיע הזמן שאנחנו, כחברה, ניקח נשימה עמוקה ונודה בזה: יש לנו דחפים אלימים. אנחנו אוהבים להרגיש חזקים. בתור אישה, במיוחד, לפעמים גם אני רוצה להיות הגיבור, למרות שהגיבור הוא בדרך כלל גבר מסוקס, רבוע לסת עם סמל פאלי חד כתער ואדיר מימדים או עם רובה שהיה גורם לצה"ל לנצח. אם יותר לי להישמע לרגע כמו הודעה לציבור בערוץ 1, זה לא יעלם אם סתם נתעלם. להתכחש למשהו שאת אוהבת זה מתכון לאסון, כפי שיודעת כל מי שהתחילה דיאטה אחרי החגים. את הפורקן שלנו אנחנו צריכים, או צריכות, ועלינו רק להחליט איפה נמצא אותו: מול המחשב עם הג'ויסטיק, בזירת הקרבות בכנס אייקון, או על הכפופים לנו בעבודה, או חלילה באלימות פיזית של ממש.

לא אני ולא אחותי למדנו לדרוס זקנות במעברי חציה, לחקות את טקסי זימון השדים שהדמויות שלנו מבצעות או לפתור בעיות באמצעות אלימות. לעומת זאת, למדנו להבדיל בין כעס אמיתי לבין סתם הצטברות של מתח ותסכול. למדנו להיזהר, לבדוק את עצמנו, להתנצל כשאנחנו פוגעות חזק מדי ולשחק את המשחקים שלנו בצורה אחראית. למדנו קצת על טקטיקה ושיתוף פעולה. על ידי זה ששיחקנו באלימות, למדנו שאלימות היא לא משחק. זה לא רק אנחנו: בואו פעם לכל כנס של קהילת שחקני התפקידם בארץ, והצדיעו לתקנות הבטיחות שבמשחקי כדורגל למשל אפשר רק לחלום עליהן.

אל תדחיקו, תשחקו

ואני אומר עוד משהו, אם אני כבר כאן: בנות, לימדו אתכן להדחיק. לימדו אתכן להשלים, להתחשב, לבלוע את הכעס ולטפל בכולן. השינוי אולי בתהליכים מואצים, אבל בהרבה מקומות, ככה עדיין נראית נשיות. אז אני לא עומדת להטיף לכן לאלימות אמיתית, כי בחיים האמיתיים, הלוואי וכולנו היינו יודעים להשלים ולהתחשב, אבל אם עוד לא ניסיתן, אני בהחלט ממליצה לקחת פעם ליד את הקונסולה או את חרב הספוג של החברים או הבנים (או והחברות והבנות) שלכן, להיכנס לסביבה בטוחה, בעלת חוקים מוגדרים שבה אף אחד לא באמת נפגע, ולראות איך מתאים לכן להתפוצץ. נסו את זה בבית.