שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    פחות שחצן, יותר בטוח. עיתונאי בחזית ביום כיפור
    הטיסה הבהולה מאירופה לצד מאות ישראלים, השינה המתוקה בעורף המצרי, הטיפול בפצועים בעיצומה של הפגזה ולבסוף, ההירפאות משכרון הכוח וההבנה שקיומנו כאן מובטח למרות הכל - כך נראתה המלחמה ההיא מנקודת מבטו של רון בן ישי

    האמבולנס שבו תפסנו טרמפ טיפס במעלה רכס הדיונות ועצר. האזור היה מוכר לי. רכס "כישוף" היה שמו במפות הקוד. ממערב לו נפרס המישור שתעלת סואץ חוצה אותו - מפרידה בין סיני למצרים.

     

    כעבור דקות אחדות הגיחו מולנו בנסיעה מהירה ובפנסים דלוקים שני נגמ"שים. הם עצרו לצד האמבולנס. הכבש באחורי הנגמ"ש הקדמי ירד לאיטו. על הרצפה היו מונחות שלוש גוויות עטופות בשמיכות צמר אפורות מוכתמות בדם. שני פצועים שכבו על הספסלים. חובש החזיק מעליהם את שקיות האינפוזיה.  

     

    החלה הפגזה. ההתפוצצויות סביבנו היו פזורות ולא מדויקות. השתופפתי, אבל החובש, איש מילואים מבוגר, האיץ בנו. "זה היה המג"ד שלנו, בנצי כרמל", אמר לי ביובש, מצביע בסנטרו על אחת הגוויות, "איש נהדר...חבל עליו. בוא תעזור לי להעביר אותו לאמבולנס ונסתלק מפה".


    רון בן ישי לצדו של האלוף אריאל שרון (רפרודוקציה: דודו אזולאי)

     

    תפסתי בשמיכה וכמוני עשו גם הצלם עמנואל אלדמע ואיש הקול עודד שפיץ. האמבולנס הסתובב וחזר על עקבותיו. קפצנו לתוך אחד הנגמ"שים. תא הלוחמים הצר היה מלא אבק והסריח מדיזל. הטרמפ שלנו למלחמה.

     

    היידה לקהיר ודמשק? 

    נזכרתי איך לפני פחות מעשרים וארבע שעות, בשדה התעופה של ציריך ישבנו חבורות חבורות והרצנו תרחישי מלחמת בזק וניצחון נוסח ששת הימים - בלימה, צליחה והיידה לקהיר ולדמשק. הייתי באותה תקופה כתב רשות השידור במערב אירופה. בערב יום כיפור הייתי בוינה. טרוריסטים פלסטינים חטפו רכבת עולים מברית המועצות והחזיקו באנשיה כבני ערובה. כשהפרשיה הסתיימה חזרתי למשפחתי בעיר בון שבמערב גרמניה.

     

    הספקתי לישון כמה שעות לפני שצלצלו טלפון מירושלים העיר אותי. עמוס גורדון ז"ל, מנהל חטיבת

    החדשות, סיפר לי שיש מתיחות ואולי גם תפרוץ מלחמה. הוא הורה לי להישאר בבון. כעבור כמה שעות שמעתי את ה-BBC מדווח שכוחות מצריים צולחים את התעלה. חשתי שאיני יכול להמשיך ולשבת על גדת הריין כשבארץ מתחוללת מלחמה. התעלמתי מההוראה שנתנה לי ויצאתי לדרך.

     

    לא הייתי יחיד. בנדודיי באוויר משדה תעופה אחד למשנהו פגשתי מאות ישראלים שחשו בדיוק כמוני. בסופו של דבר הגעתי לשדה התעופה של ציריך, שם אירגנה אל-על טיסה מיוחדת. איש מעשרות אנשי המילואים שנאבקו על מושב במטוס לא העלה על דעתו שמדובר בפיאסקו שלימים יכונה "מחדל מלחמת יום הכיפורים". עכשיו, על רכס "כישוף", בנגמ"ש המוכתם בדם של רופא הגדוד, נפל לי סופית האסימון. אנחנו בצרות.

     

    אחרי נסיעה לא ארוכה הגענו אל הגדוד, שהיה פרוס במדרון אחורי של אחת הדיונות. מדי פעם עלה אחד הטנקים לרכס, שיגר פגז וירד בנסיעה מהירה אחורה, עשן מסתלסל מקנה התותח שלו. ביקשתי משקפת. ראיתי את פס הכסף של מימי התעלה שהבהיק בשמש אחר הצהרים, לידו נחיל עצום של טנקים מצריים שזה עתה צלחו. כמה עמודי עשן שחור התאבכו משם ומדי פעם הבזיק ירי. טיל "סאגר" חלף מעלינו באוושה נחשית. פגזי הטנקים המצריים התפוצצו בחבטה עמומה בחול. אבל למרות האבידות שספג, היו עדיין לגדוד הסיור 87 בסוף היום השלישי למלחמה 22 טנקים ומספר נגמ"שים. מצב טוב יחסית.


    איש מהמילואימניקים במטוס לא האמין שמדובר בפיאסקו (צילום: לע"מ)

     

    לקראת השקיעה הלך קרב ה"ש" ב"ש" ודעך. לפתע הגיחו כמה מטוסי סוחוי מצרים בטיסה נמוכה. צלליותיהם הכהות כאילו יצאו לעברנו מתוך כדור השמש שנטה מערבה. המטוסים נסקו, צללו, הטילו את פצצות - ואחר חלפו לצידנו בגובה האנטנות. ראינו בבירור את קסדות הטייסים. המילואימניקים צפו במחזה מהופנטים. רק מאוחר יותר, כשמטוסי התקיפה המצריים כבר הפכו לנקודות זעירות, שיחרר משהו צרור ארוך כלפי מעלה.

     

    לא בונים על חיל האוויר 

    הטייסים המצרים, למזלנו, היו כנראה מבוהלים לא פחות מאיתנו והטילו את הפצצות על דיונה סמוכה. החול הרך בלע את ההתפוצצויות. יעברו כמה ימים עד שהמורים, הפקידים והמושבניקים יתרגלו לעובדה שחיל האוויר שלנו לא יטפל עבורם במטוסים מצרים תוקפים. הם ילחצו על ההדק מרגע שמטוס או מסוק עוין הופיע ועד שהוא התרסק או נעלם.

     

    בלילה הגיע מפקד גדוד שיחליף את בנצי ז"ל. מתוך החושך מגיח קסקט חאקי ומתחתיו החיוך הנערי של יואב ברום. רב-סרן צעיר, שריונר בקבע, שאך שלשום טייל בשאנז אליזה בפריז. הוא לא בזבז זמן. "מה הבעיות?" שאל אחרי היכרות קצרה עם מפקדי הפלוגות וקציני המטה. "אין משקפות לכל מפקדי הטנקים, חסרים מקלעי-צריח וכלי נשק אישיים, התותחים עדיין לא מאופסים", ענה לו בתמציתיות מ"פ ב', רפי בר-לב.

     

    יואב מעודכן. הוא מספר בנימה עניינית על מתקפת הנגד הצה"לית שנכשלה בשעות הבוקר. "אנחנו כרגע בבלימה עד שיסתדרו הדברים בצפון (רמת הגולן - ר.ב.י) ואפשר יהיה להעביר כוחות לכאן" הוא אומר, "בהמשך אולי נצלח את התעלה". אחר כך הוא מוסיף בחיוך מר: "אם הגנרלים יפסיקו להילחם ביניהם ויתחילו לתת פקודות".

     

    הפלוגה של רפי בר-לב יצאה ראשונה, מדלגת מרכס דיונות אחד לשני. פלוגה אחרת, של רפי מיצפון, חיפתה ונעה כשהטנקים של בר-לב עצרו. שאר הגדוד נע בפיזור מאחור בשקעים שבין הדיונות. מפקד האוגדה, אריאל שרון, לא קיבל עדיין אישור מהמטכ"ל לצלוח את התעלה אבל בינתיים שלח את גדוד הסיור שלו, בפיקודו של יואב ברום, לצפות על הגזרה שבה אמורה הצליחה להתבצע.

     

    הייתה שעת צהריים והמצרים היו צריכים להיות עיוורים כדי שלא להבחין באבק שמעלה גדוד טנקים הנע בחולות לעברם. מטח ארטילריה מדויק למדי שנחת לידנו העיד שהם רואים ועוקבים, אבל שום כוח לא יצא לעברנו. הגדוד המשיך לנוע מערבה עד שסמוך לשקיעה נגלה לנו החוף הצפוני של האגם המר הגדול. ראינו בבירור את סוללות העפר והאבן של מה שהיה מעוז "לקקן". על כביש התעלה, ציר "לכסיקון", בערו עדיין כמה משאיות וציוד מכני כבד שצה"ל השאיר. אבל נפש חיה לא נראתה בטווח של קילומטרים צפונה ודרומה וגם לא כלי מלחמה. השטח היה ריק ודומם כקבר.

     

    שרון הופתע מההצלחה 

    המשמעות הייתה ברורה, אם אין כאן הטעיה גאונית. גילינו באזור האגם המר פירצה במערך ראש הגשר המצרי. לא היית צריך להיות אסטרטג גאון כדי להבין את הפוטנציאל הגלום באזור התפר בין הארמיות המצריות השנייה והשלישית, שהיה ריק להפתיע. עוד בתקופת מלחמת ההתשה הכינו בצה"ל את תוכנית הצליחה שנועדה להתבצע באזור זה, דוור-סואר שמו ("מצמד" במפות הקוד), שבו התעלה מתחברת לאגם המר הגדול.

     

    עם דמדומים, גלש הגדוד ממחסה הדיונות וחצה את כביש התעלה. יואב, שחשש ממארב שמכינים לנו, דיווח בקשר ברמזים למפקד האוגדה שרון היכן אנו נמצאים וביקש הוראות. שרון נשמע מופתע. הוא השתתק לכמה דקות אחר כך אמר "בסדר. נוע צפונה ושמור מעכשיו על דממת קשר". היה ברור שהוא רוצה לדעת אם הפירצה רחבה דיה ואם אפשר להעביר דרכה כוחות לאזור הצליחה סמוך ל"מצמד".

     

    ירח גדול ועגול עלה והאיר את הפס השחור של כביש התעלה. הטנקים נעו על החול הלבנבן שמשני עבריו תותחיהם מופנים לסירוגין לימין ולשמאל, הנגמ"שים ביניהם. איש לא העז להדליק שביב של אור. אפילו לא סיגריה. קילומטר אחד, שניים, שלושה, חמישה... אנחנו כבר בצומת שממנה מתפצל כביש הכניסה ל"מצמד". איפה הם לעזאזל, כבר היינו צריכים להיתקל בהם...


     

    בן ישי במלחמת יום כיפור. "עד לנחישות ואומץ לב" (רפרודוקציה: דודו אזולאי)

     

    לפתע האיר הבהק את השמים. רעם והדף הרעידו את האוויר. צללנו אינסטינקטיבית לתוך בטני הכלים מצפים לגרוע מכל. אבל דבר לא קרה. רשת הקשר הגדודית נשארה דוממת ואיש לא דיווח על פגיעות או נפגעים. כשהוצאתי אחרי דקות אחדות את הראש החוצה, נדהמתי לראות עד כמה היינו קרובים לתותחים המצריים.

     

    אני מודה שלקח לי קצת זמן להבין שהגדוד נמצא כעת בעורף המערך המצרי, ממערב וקצת מדרום לו. במרחק כמה מאות מטרים מסוללות הארטילריה שהפגיזו את כוחותינו על רכס "כישוף". כעבור זמן לא רב יכולנו לראות במטושטש את המדים הבהירים של החיילים המצרים בחורשות העבותות שלגדות התעלה. אף ירייה לא נורתה לעברנו. אולי חשבו שאנחנו משלהם.

     

    כשהיינו בטווח ראייה מ"מצמד", עצר יואב את הגדוד ודיווח בקצרה לאוגדה כי לא זיהה כוחות ותנועות במעוז הנטוש וכי הוא מתכוון להמתין בשטח ולחזור קצת לפני אור ראשון, כשהמצרים יהיו פחות ערניים.

     

    מאז תחילת המלחמה לא ישנתי כה טוב כמו באותו לילה בעורף המצרים. לפנות בוקר, בחסות ערפל סמיך שכיסה את השטח חזרנו במהירות לקו כוחותינו. כעבור שבוע נעו כוחות צה"ל וצלחו את התעלה דרך "התפר" בין הארמיות המצריות שחשף גדוד 87. אבל המג"ד, יואב ברום ז"ל, וכמוהו המ"פ רפי בר-לב ז"ל, לא זכו להגיע לעברה המערבי של התעלה. הם ועשרות מלוחמי הגדוד נהרגו בקרבות החווה הסינית, יום לפני הצליחה.

     

    צולחים את התעלה על "תמסחים"  

    שארית ההיבריס הישראלי שעמו הגעתי למלחמה נמחקה בצליחה ובימים שאחריה. אני זוכר את הרב גורן ז"ל תוקע בשופר ומברך את הכוחות ברשת הקשר, כשהטנקים החלו לגרור את גשר הגלילים הענק אל התעלה. הטנקים משכו, בחווה הסינית נלחמו ונהרגו אותו לילה כדי להחזיק את "המסדרון" לתעלה פתוח, אבל גשר הצליחה לא זז. הגלילים ניתקו זה מזה והטנקים התחפרו בחול.

     

    בסופו של דבר חצינו באור יום, על רפסודות ממונעות שנקראו "תמסחים", שהודות להתעקשותו של שרון היו שם כגיבוי. הזיכרון הבא הוא מההפגזה הכבדה שקידמה את פנינו בעברה המצרי של התעלה. שכבתי מתחת לגחונו של טנק, מכווץ כמו תולעת, מצמיד את לחיי לקרקע ומתפלל בלחש ובכוונה גדולה לבורא עולם שיוציא אותי מכאן בחיים. כשההפגזה פסקה התרוממתי מהקרקע בדיוק בזמן כדי לצלם מקרוב, קרוב מאד, מסוק מצרי שבא לתקוף את ראש הגשר הישראלי. עמי, מפקד גדוד בשריון, צלל לבטנו של הטנק והפיל אותו בפגז תותח מכוון אחד.

     

    עברו ימים אחדים ובקרב סרפאום הייתי עד לנחישות, אומץ לב וההקרבה שבה חיפו קומץ מפקדים ולוחמים ממילואי הצנחנים על חוסר מקצועיות ואימון לקויים להחריד של הכוח. באותם ימים למדתי בדרך הקשה שבלחימה רק לעיתים נדירות מתרחשים דברים כפי שתוכננו וכי הפשלות הן הקרקע והדשן שמהם צומחות המדליות.


    אריאל שרון עם גולדה מאיר (צילום: יהודה ציון, לע"מ)

     

    ביום האחרון למלחמה התלוויתי עם הצלם צדוק פרינץ לגדוד מילואי צנחנים שנלחם מעברה האפריקני של התעלה. המשימה של הגדוד, שבראשו נעו כמה טנקים וזחל"מים, הייתה להרחיב את ראש הגשר הישראלי צפונה באזור המכונה "החיץ חקלאי" - רצועה של צמחיה סבוכה ומטעים שרחבה כמה מאות מטרים שנמתחה בין תעלת סואץ לבין תעלה של מים מתוקים להשקיה שנחפרה במקביל לה.

     

    כל אותו יום נע הגדוד בתוך חורשות, מטעי מנגו ושדות תירס, כשהוא מנהל קרבות מטווח קצר עם אנשי קומנדו מצרים שארבו על הקרקע ועם קציני טיווח של הארטילריה המצרית שהתמקמו על עצים גבוהים. לעת ערב עצר הגדוד. השעה הייתה כמעט חמש. הלוחמים התכנסו בחורשה, הציתו סיגריה, והמתינו להפסקת האש שאמורה הייתה להיכנס לתוקף בתוך כמה דקות.

     

    תחת מתקפה 

    מכת האש שהונחתה היישר עלינו הייתה נוראית. הדף עשרות הפגזים שהתפוצצו בינינו החריש את השמיעה. עשן ואבק סמיכים הפכו את היום ללילה. גיששתי אחרי ידו של פרינץ, ויחד רצנו לתפוס מחסה בתעלת מים סמוכה. במחסה היחסי של חפיר התעלה חזרה אליי השמיעה. מהחורשה וממטע המנגו שלידה בקעו זעקות שבר של פצועים שהתערבבו בנפץ הפגזים.

     

    אולי זה החינוך שקיבלתי ואולי היה זה דחף פבלובי, קמאי - שכחתי שאני עיתונאי ורצתי חזרה למקום שממנו נמלטתי אך לפני רגע. "הרגליים, איפה הרגליים שלי", גנח הפצוע הראשון שנתקלתי בו. ראיתי ששתי

    רגליו נקטעו מתחת לברך וכי הגדמים מדממים קשות. היה לי ברור שהאיש ימות אם לא אעצור את שטף הדם. לא הייתה לי אפילו חגורה לאלתר ממנה חוסם עורקים. אבל אז הבחנתי בחבלים שקשרו את עצי המנגו הצעירים לסמוכות. חתכתי בסכין קומנדו שהייתה לי כמה חבלים כאלה וקשרתי לו את הגדמים.

     

    גיששתי את דרכי לפצוע הבא, מצאתי שגם הוא קטוע רגל וחזרתי כמו אוטומט על הפעולה. וכך פעם ועוד פעם. בפציעות מסובכות יותר לא ניסיתי אפילו לטפל, עד שכעבור עשר דקות לערך הגיעו כמה חובשים ורופא, שנתנו לי ציוד חבישה והראו לי איך ומה לעשות. הם עצמם חשו לאזור הקרב שהתנהל כמה מאות מטרים צפונה משם, בפאתי העיר איסמעיליה. שם נקלעו הטנקים והזחל"מים של החוד לקרב אכזרי וקטלני עוד יותר עם אנשי קומנדו וטילי נ"ט מצריים.

     

    שום דבר, לפני או אחרי, לא עיצב את השקפת עולמי כמו אותה מלחמה ובמיוחד אותו לילה מסוייט שבו הגיעה לקיצה. באוקטובר 1973 נרפאתי סופית משיכרון הכוח שאחז בנו, הישראלים, אחרי מלחמת ששת הימים. אבל בה בשעה, התקבעה בי הכרה מוצקה שקיומנו בארץ הזו מובטח. אחרי המלחמה ההיא הבנתי ששום אויב מצויד עד לשיניו בנשק הרסני ואפילו מחדלי ההנהגה הפוליטית שלנו ומלחמות גנרלים מבישות לא יביסו אותנו - לפחות כל עוד יהיו לנו, אזרחי ישראל, מוטיבציה ונחישות להגן על עצמנו ועל מה שבנינו כאן. צריך רק לדאוג שהמוטיבציה הזו לא תדעך.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מגרמניה לחזית המצרית. רון בן ישי
    צילום: דודו אזולאי
    "המילואימניקים צפו מהופנטים במטוסים המצריים"
    צילום: לע"מ
    "הפשלות הן הדשן של המדליות"
    צילום: לע"מ
    מומלצים