כאן אני נקרע בין שני עולמות, החרדי והחילוני
אני לא באמת יודע אם אני פותר בעיה או מעצים אותה. אני לא באמת יודע כיצד ארגיש מעבר לים, ולאן בסופו של דבר אגיע. אני יודע שכאן אני כבר לא יכול, כאן אני לא מצליח לפסוע הלאה. הורים יקרים, הגיע הזמן שניפרד, כדי שאוכל לבנות את עצמי
לא ביקשתי מלכות, גם לא חצי. לא ביקשתי ארמונות, גם לא עיירה קטנה. ביקשתי שלווה, אהבה. הייתי כל כך חסר שכבר התחננתי, השתוקקתי לנחמה, נלחמתי, שאפתי לגעת באושר, התמוטטתי. עכשיו אני רוצה לקום, שוב לבקש, לדעת שאני יכול, שאני שלם, שאנצח, שאצליח.
אני לא באמת יודע אם אני פותר בעיה, אולי אני בכלל מעצים אותה. אני לא באמת יודע כיצד ארגיש מעבר לים, ולאן בסופו של דבר אגיע. אני כן יודע שכאן, כאן אני כבר לא יכול, כאן אני נשאר באותו המקום, לא מצליח לפסוע הלאה, כאן אני נקרע בין שני עולמות.
כאן גדלתי למשפחה חרדית, תומכת ואוהבת, כאן חונכתי במסגרת כזו, עד שהחלטתי לפרוש כנפיים ולשנות את הכיוון מעט, בשביל עצמי, בשביל הטוב שבקשתי לגעת בו, אושר אמיתי, אבל אני הולך ונחנק.
אני הולך ונחנק כי נשארתי קשור למשפחה שלי, שרואה אותי אחרת, ועדיין מצפה ממני לחזור להיכן שהייתי פעם. אני מרגיש חסר אונים, כי אני יודע שאני כבר לא יכול. אני מרגיש טוב היכן שאני עכשיו פוסע, אבל לא רוצה לפגוע בהם. עם כל כך הרבה דברים אני אמור להילחם סביבי, לשמוע, לכבד ולהכאיב לעצמי, להיות שייך ומנותק כאחד, לעמוד דום אבל לא להישאר לרגע יציב, אני מרגיש שאני מאבד לעצמי את האחרון שנשאר בשביל השלווה אליה אני חותר, את עצמי.
אבא ואמא, במשך תקופה ארוכה, מאז בחרתי לעזוב את 'עולם התורה' ולצאת לעולם הגדול, לא הנחתם לי. חלילה לא מרוע, אלא מדאגה, מאהבה, אבל אני רק נפגעתי. בתחילת דרכי החדשה עוד הקשבתי לכם יותר, וכשרציתי, לדוגמה, לצאת ללמוד תואר כעתודאי ולשרת כקצין בצה"ל, לצאת מוכן לאזרחות, וכמו כל אזרח לבנות עתיד, אתם חשבתם שאחזור לישיבה, ולא הנחתם לי לבחור ולהגשים את חלומי.
ניסיתם למצוא לי אהבה, בדרך בה הציבור החרדי הולך, אבל זה לא מתאים לי. הפעלתם עלי לחץ, כי חשבתם שזה יהיה הטוב ביותר בשבילי, אבל אני יודע שרק אחיה בשקר, החבילה לא תחזיק, האושר החיצוני יהפוך לכאב חד, וכבר מספיק כאבתי. אני אמצא אותה בעצמי.
ייסורי מצפון כרסמו כל שאיפה קטנה בתוכי
כשראיתם שאני ממשיך להשתנות, הופך אט אט יותר ויותר אחר, כאבתם בפני, שלא אאבד את נשמתי העדינה והרכה, וייסורי מצפון כרסמו כל שאיפה קטנה בתוכי. חשבתי שאולי באמת אני טועה, שאולי אני באמת גורם רע לעצמי, ועם כל זה, כאב לי עליכם, אתם ההורים שלי, וכשאני יודע שאתם כאבתם מדאגה ואמונה בצדקת הדרך, לא היה בי הכוח להמשיך הלאה. אבל היום אני כבר לא מחזיק מעמד, אני אחר לגמרי, ואני רוצה להתקדם, הגיע הזמן שניפרד, הגיע הזמן לבנות את עצמי.
אני יודע שנתתם את כל כולכם כדי שאצליח, שתרוו נחת ממני, בנכם בכורכם, זה שכמעט איבדתם בלידתו, זה שנלחמתם בשבילו כדי שיהיה לו ממה לחיות לאחר מכן. זה שאני יודע שאתם בוכים עליו יחד בלילה, שיבנה כבר 'בית נאמן' בישראל, שיילך במה שנקרא בציבור החרדי 'דרך המלך', שתדעו שלא השקעתם יותר מ-20 שנה כדי לראות אותו הולך בדרך אחרת, בקושי במקביל אליכם, אבל זה כבר לא אני.
ביומי האחרון בארץ, בראש השנה, יום בו מתחילה שנה חדשה, מבקשים אנחנו מאלוהים שתהיה טובה, אני מתפלל איתך, אבא. רואה דמעה סוררת שאינך רוצה שאראה, כשמאחוריה ים של דמעות המאיימות לפרוץ. את אמא אני שומע מתייפחת אל תוך סידורה מעזרת הנשים, אמא שלא חסכה לרגע דאגתה ממני. אני קורא את ליבכם שנקרע בכם, שומע את זעקתכם האילמת. איך כביכול לא הצלחתם היכן שרבים אחרים כן הצליחו, מדוע הפכתי שונה, ואיך שאיפות גדולות הפכו רסיסים קטנים.
בתוכי מלחמה עקובה מדם, דם שמתפרץ ממני
אני מבין אתכם, אני בשר מבשרכם, ובאותה מידה בה אני מתעתד לרוות נחת מילדיי בעתיד, אני חש את שאיפתכם לרוות נחת ממני, אבל אני רוצה שתבינו שאני מחפש את הטוב ביותר לעצמי. אולי כלפי חוץ היום אני נראה שליו, אבל בתוכי מלחמה עקובה מדם, דם שמתפרץ ממני, אבל נשאר בתוך גופי.
אני מבטיח, אני מבטיח לכם, שיום אחד נחזור שוב להיות יחד, כמו שתמיד היינו, ודמעות של כאב יתחלפו בדמעות של שמחה. כאב של געגוע יומר באנחת רווחה. אחבק אתכם כמו שחיבקתם אותי כל השנים. אני מאמין שתביטו בי ותראו אדם חזק יותר, אדם שלם יותר, תבינו לאן ולמה חתרתי, מדוע כה רחוק הלכתי, ואיך בעצם יש עולם גדול בחוץ, שחי את חייו באושר לא פחות, אפילו מעט יותר, מהדרך בה חונכתי אני.
פשוט תרוו ממני נחת בסופו של דבר, כן, מבטיח לכם שגם בדרכי שלי.
בנכם אוהבכם
לפנייה לכתב/ת 
