ומה בסך הכל רציתי? שהיא תילחם למעני
היא שלחה מייל, היא התקשרה וממש התחננה, ואני זוכר שהייתי קרוב מאוד להישבר ולחזור בי, אבל היא הפסיקה. אני חושב שאם היתה מתקשרת עוד פעם אחת הייתי חוזר בי. הרי אהבתי אותה
היא תמיד אמרה שאני יודע לכתוב. לא יודע מה זה אומר, אבל החלטתי שאולי הפעם הגיע הזמן שאני באמת אכתוב את זה, את הסיפור שלי. זה סיפור חלקי בלבד, סובייקטיבי, אני הרי לא יודע באמת מה היא חושבת, ואני לא מתאר מה היא מרגישה. אין ספק שגם אני טעיתי, אולי אפילו יותר ממנה, אבל זה הסיפור שלי. אז מותר לי לספר אותו בצורה כזו.
הכרנו לפני עשר שנים בערך. קלישאה, אבל זו היתה אהבה כמו בסרטים, עם הדגדוגים בבטן מהרגע הראשון וכל יתר הקלישאות שחלקנו הגדול חולם עליהן. כל כך הרבה אהבה היתה בינינו, שתקופה ארוכה לא ראינו את הבעיות, את הרע ואת הטעויות. אוי הטעויות... כמה טעויות עשינו. והן שבסופו של דבר הביאו אותנו לאיפה שאנחנו היום. היא שם, ואני כאן.
כמו שהכל בינינו התחיל בעוצמה מדהימה ונמשך כך למשך כשלוש שנים, כך זה גם נגמר באותה חדות קרה ומהממת. אני הייתי זה שגמר את זה, לא שאני גאה בזה, ממש לא, אבל זה מה שקרה. פשוט לא יכולתי יותר, היינו כל כך ביחד, שנשארנו בסופו של דבר רק שנינו בעולם הזה, לא היה לנו דבר נוסף מלבד האחר. הרגשתי שאני חייב לנשום, חייב דברים אחרים, אני חייב להיות אנוכי ולנסות להציל את עצמי.
זה היה קשה. זה היה כל כך קשה, שהופתעתי שהצלחתי לעשות זאת בכלל, והופתעתי מכמה שהיא לא נלחמה עליי. בדיעבד אני יודע שהיא חשבה שהיא כן עשתה זאת, היא שלחה מייל, היא התקשרה וממש התחננה, ואני זוכר שהייתי קרוב מאוד להישבר ולחזור בי, אבל היא הפסיקה. אני חושב שאם היתה מתקשרת עוד פעם אחת הייתי חוזר בי. הרי אהבתי אותה. לא יכולתי באמת לוותר עליה. אבל רציתי לדעת שאם אני נשאר רק איתה, אני רוצה שהיא תילחם עלי לפחות. אבל היא לא עשתה זאת. לא מנקודת מבטי. כמו שאמרתי, החלטתי להיות אנוכי, אולי בפעם הראשונה בכל הקשר שלנו. אז זה נגמר. במכה אחת. לא דיברנו מאז במשך שנים לא מעטות. אפילו לא מילה. לא שיחת טלפון.
במהלך השנים חשבתי עליה כל יום, היא הרי חלק ממני, היא היתה אני ואני הייתי היא. ככה לפחות חשבתי. ניסיתי לשכוח. לא הצלחתי. אוי כמה רציתי לשכוח. אבל אי אפשר. הרי את הגלגל אי אפשר להחזיר לאחור, והיא כבר נכנסה עמוק ללב ולזכרונות.
התחתנתי, ניסיתי להתקדם, לשכוח
עוד מבט:
האם אני חושב עלייך רק כשאני שיכור ובודד?
מזופ זף
אולי פשוט לא דיברנו מספיק כשהיה צריך. היום אני מבין שזה לא רק מה אומרים, אלא גם מתי אומרים, כמה ואיך. לפעמים צריך להגיב גם אם לא מתחשק, להגיב למה שאת אומרת, עושה או אפילו רק רוצה להגיד, אחרת השקט הורג את הכל
מה לא עשיתי כדי לשכוח ולהמשיך הלאה, התמקדתי בלימודים, בעבודה, ניסיתי למצוא מישהי אחרת, מצאתי אפילו! התחתנתי, ניסיתי להתקדם, לשכוח, הרי הכל טוב אצלי, כולם אומרים כל הזמן כמה הם רוצים להיות במקומי, ליהנות ממה שיש לי, אבל אני גיליתי שתחליף אמיתי אין. לא מבחינתי לפחות.
ומה כבר רציתי, שהיא תילחם למעני? אולי זו היתה בקשה מוגזמת. אולי.
כולם חושבים מסביבי שהיא רעה, שהיא לא טובה לי, שהיא לא שווה את זה. אבל זה לא משנה, כי אף אחד מהם לא יודע מה היה בינינו, זה רק היא ואני יודעים, ואני יודע שאין לזה תחליף. אומרים שהזמן עושה את שלו. גיליתי שזה לא נכון תמיד. הזמן לא עשה את שלו אצלי. הוא לא הקהה את החושים, הוא לא גרם לי לשכוח והוא לא עזר לפצעים להגליד. הוא פשוט נתן לי את הכלים להתמודד עם האובדן. אולי לזה בעצם מתכוונים כשאומרים שהזמן עושה את שלו?
יום אחד לא יכולתי יותר, שלחתי הודעה בפייסבוק, היא ענתה והתחלנו להתכתב. בלי להרגיש פתאום הרגשתי שהנה נסתם החור הענק שאני חי איתו כבר שנים, זה היה מדהים בדיוק כמו שזה היה לפני שנים כשהיינו יחד. וואו. אז באמת שזכרתי את הכל כמו שזה היה, התחושות האלה היו אמיתיות. הרגשתי שאני לא יכול לוותר, לא שוב, הרי מי יודע אם אקבל הזדמנות נוספת. אולי הפעם היא כן תילחם עלי. קיויתי. עמוק בלב אפילו חשבתי שהיא תעשה זאת הפעם, כי דיברנו על הטעויות שלנו, על מה שעשינו ולא עשינו, חשבתי שאולי הזמן שחלף דווקא יעזור לנו. אבל טעיתי.
בסופו של דבר, כשהגענו לחלק הקשה, המלחיץ, המפחיד, היא לא נלחמה עלי, פעם שנייה. גיליתי שהיא לא מסוגלת להילחם עלי. אולי אני בכלל לא שווה את זה. אולי היא צודקת ואני טועה.
האם זו בקשה מוגזמת, שהנפש התאומה שלי, חברת האמת, אהבת חיי, תהיה מוכנה להילחם למעני, לתת הכל?
נראה שכן.
- מאמרים, סיפורים וטורים על פרידה
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
