הוא לא "האחד", אבל נמאס לי כבר לחכות
השני הוא זה שבא ביום שהפסקתי לחכות לאחד. השני הוא לא זה שחלמתי עליו, הוא לא זה שחיפשתי כל חיי, הוא לא הבחירה הראשונה שלי, אבל הוא מסמל דברים אחרים, לא פחות חשובים
שישי בלילה, מחובקים במיטה, מקשקשים על שטויות, ופתאום הוא רוצה להתחתן. "מה פתאום להתחתן?" אני נזעקת, "אנחנו מכירים שלושה שבועות בקושי".
"לא עכשיו", הוא ממהר לעדכן. "בעוד כמה חודשים, אחרי שנכיר יותר טוב".
אני קופצת מהמיטה, חייבת רגע להתאפס ולהבין מה בדיוק קרה פה. "הצעת לי נישואים כרגע?", אני שואלת בניסיון התבדחות.
"לא, לא. אני פשוט אומר, שבעתיד, את יודעת, אחרי שנכיר, אז נדע".
אני לא יודעת אם לצחוק או לבכות. אני רוצה להתחתן, בטח רוצה. אני רוצה למצוא את האחד, היחיד והמיוחד שאיתו אתעורר בבוקר ואלך לישון בלילה, שאיתו אקנה בית, אגדל ילדים ואחיה את חיי בשקט. אני מחפשת את האחד שלי כבר כל כך הרבה זמן, שלפעמים אני שוכחת מה בכלל אני מחפשת. היה נדמה לי שזיהיתי את דמותו של האחד המסתורי בזה ובהוא, רק כדי לגלות שבסופו של יום כל דמיון ביניהם לאחד שלי הוא מקרי בהחלט.
כל כך התרגלתי לחיות את חיי הקטנים בשקט, בלי לתת לאף אחד להתקרב ולגעת, כל כך התרגלתי לחזור בפני עצמי ובפני כולם על הדבר היחיד שאני משננת כמו מנטרה – אני רוצה להתחתן – שכבר איני יודעת אם זה באמת מה שאני רוצה. לפעמים נדמה לי שלמצוא את החתן המיועד זו מין חובה שהוטלה עליי, משהו שאני חייבת לעשות כדי להוכיח לעולם ובעיקר לעצמי שהנה, גם אני שווה משהו, כי מישהו רצה אותי מספיק בשביל להתחתן איתי.
אבל עכשיו, באמצע הלילה, באמצע החיים, כשאני ניצבת מול האפשרות הממשית שזה באמת הולך לקרות, אני חייבת לעשות בדק בית ולשאול את עצמי אם זה באמת הבחור שאיתו אני רוצה להתחתן, או שאני כל כך מסונוורת משמלת כלולותיי הבוהקת שאיני עוצרת לחשוב יותר על כלום.
אני לבד מאז ומתמיד. מלבד מספר מערכות יחסים בודדות שלא הצמיחו דבר מלבד כאבי ראש וכאבי לב, ביליתי את מרבית חיי הבוגרים בציפייה בלתי-פוסקת ואמונה בלתי-מעורערת שהאחד שלי עוד בוא יבוא. אבל עם חלוף השנים הפסקתי להאמין במושג של ה-אחד והתחלתי להאמין במושג של השני.
השני הוא זה שבא ביום שהפסקתי לחכות לאחד. השני הוא לא זה שחלמתי עליו, הוא לא זה שחיפשתי כל חיי, הוא לא הבחירה הראשונה שלי, אבל הוא מסמל דברים אחרים, לא פחות חשובים.
אולי לא אצעד לעבר בחיר ליבי, אבל אצעד לעבר בחיר ראשי
עם חלוף השנים הפסקתי להאמין שאתחתן מאהבה, או לפחות לא מאהבה גדולה. כשאני אצעד לעבר החופה אולי לא אצעד לעבר בחיר ליבי, אבל אצעד לעבר בחיר ראשי. כי אני כבר לא מחכה לזה שיבוא ויכבוש לי את הלב. הוא, הבנתי לא מזמן, כבר לא יגיע. עכשיו אני מחכה לזה שיבוא ויתאים לפרמטרים האחרים, אלה שהצבתי אחרי האהבה. הוא יהיה מפרנס טוב, הוא יהיה אבא טוב, הוא יתייחס אליי יפה, הוא יהיה טוב אליי, הוא ייתן לי את החזקה על השלט ולא יעשה עניין מללכת לאכול אצל אמא שלי. אז אני לא אסחף מעל רגליי ולא אתאהב מעל הראש. אז אני לא אחכה בציפייה דרוכה לכל טלפון ממנו, וליבי לא יחסיר פעימה כל פעם שהוא יחזיק את ידי. אבל יהיה לי נוח איתו, יהיה לי טוב, יהיה לי רגוע ויהיה לי שקט.
הוא לא יהיה הכי חתיך ולא הכי יפה, אולי לא הכי גבוה או הכי מבריק. אבל הוא יהיה שלי. והוא יסמל עבורי את המנוחה ואת הנחלה. כשהוא יגיע אדע שחסל סדר דייטים, שנגמרו החיפושים. כשהוא יגיע אירגע ואתנחם בידיעה שאולי האחד לא הגיע, אבל מה שיש לי הוא טוב עבורי ומספיק לי. וגם אם לא התעלפתי עליו בהתחלה, אין זה אומר שאיני אוהבת אותו, אין זה אומר שאיני יכולה לבנות חיים איתו.
נמאס לי להיות זו שמציעים לה לעשות ילד לבד
נמאס לי לחכות. נמאס לי לעבור מדייט כושל אחד למשנהו, נמאס לי לישון באלכסון, נמאס לי להיות היחידה שתמיד מגיעה לבד לכל אירוע, היחידה שעוד לא יכולה לנפנף בטבעת מנצנצת או לכל הפחות להתהדר באיזה בן-זוג. נמאס לי להיות זו שמציעים לה לעשות ילד לבד ולהזדרז כבר, כי היא לא נהיית צעירה יותר והזמן לא פועל לטובתה. נמאס לי להיות זו שבכל חתונה שולחים אותה לשתות מהכוס של הכלה, כי כולם כבר רוצים לזכות לראות גם אותה בלבן.
אז חזרתי למיטה, התכרבלתי עם השני ונתתי לפנטזיה לרקום עור וגידים. החושך מבצבץ מבעד לתריסים, ואנחנו מתכננים חתונה. איך אני רוצה את השיער שלי ואיזו שמלה אלבש, איזה שיר ילווה אותנו לחופה, איזה דיג'יי ניקח, איפה נגור, כמה ילדים נעשה ואיך יקראו להם..
שנינו מדברים באוויר, אי אפשר לדעת מה יהיה, אבל באותו הרגע זה נראה כל כך אמיתי ואני רגועה ושלווה כמו שלא הייתי כבר הרבה מאוד זמן, ובשניות הבודדות האלה אני יכולה להגיד לעצמי שלהתחתן עם השני זה די נחמד בעצם, כי הבחירה שאני עושה היא מודעת וממקום הגיוני ויש שיקולים כאן שצריך לחשוב עליהם, ומי בכלל קבע שחייבים להתחתן רק מאהבה.
הקלה עצומה שוטפת אותי. השנה החדשה עשויה להיות השנה שבה אתחתן, שבה אוכל להכריז קבל עם ועדה שגם אני הצטרפתי לסטטיסטיקה, שגם לי יש מישהו משלי, שגם אותי מישהו רוצה ואוהב.
יום הולדתי קרב ובא, והשנה, בפעם הראשונה זה הרבה שנים, אוכל לחגוג אותו עם בן-זוג. אולי הוא לא בן-הזוג שלו ייחלתי ועליו חלמתי, אבל הוא שלי. ואולי הפעם זה מספיק לי.
מחשבותיי נודדות אל ההוא שנתתי לו לחמוק מבין אצבעותיי, על ההוא שחשבתי שיהיה האחד. אני חושבת על פניו, על הכאב שגרמתי לו, על הכאב שגרם לי. האם הוא היה הקש ששבר את גב הגמל?
אני חושבת על האחר שאהבתי, אני חושבת על חיי שהיו יכולים להיות איתו, אני חושבת כמה קשה היה לומר לו ללכת. האם בלכתו נסגרה דלת שאין בכוחי לפתוח שוב?
הגבר ששוכב לצידי עכשיו, זה שמלטף את שיערי ומחבק אותי, הוא לא האחד. ליבי יודע זאת ואני יודעת זאת גם. אבל איני יכולה לחכות עוד לאחד. אני פשוט לא מסוגלת. אולי ברגע האמת אעשה את הדבר הנכון עבור שנינו, ואולי לא. אולי אני אלמד לאהוב אותו ולחיות את חיי לצידו, אולי עם הזמן אני אזהה בו דברים שאני אוהבת ומעריכה. אולי ליבי ילמד להאמין שהוא האחד ואולי זה יהיה בסדר.
השנים שחלפו השאירו בי את אותותיהן, וכוחי אזל. איני מסוגלת לתת שוב את ליבי ולהאמין שיהיה בסדר. אולי נשבר לי הלב פעם אחת יותר מדי. ואולי כבר איני תמימה כשהייתי.
אני מנמנמת קלות לצידו. הוא מחבק אותי ושואל איפה היית. "לא הייתי בשום מקום", אני עונה.
"לכמה דקות לא היית כאן", הוא לוחש לי.
אני מסתובבת אליו ונושקת לו.
"רק לכמה דקות", אני עונה. "עכשיו אני כאן. עכשיו אני איתך".
לפנייה לכתב/ת 
