חתן פרס האהבה

אולי ננסה לפענח את סוד האהבה; יהודה עמיחי היה משורר חשוב שיצירתו חצתה את גבולות השפה העברית. הוא היה משורר מוערך מאוד ושמו לא נפקד מאנתולוגיות הגדולים-מכולם של המאה ה-20, והוא היה חתן פרס ישראל ועטור שבחים מעבר לים - ואהוב, אהוב עלינו יותר מכל משורר בן דורו שכתב בעברית שירית חילונית ומדוברת, ובכל זאת – לעולם לא רחוקה מקדושה. 

1955, שנת מהפכה. איש צעיר בן שלושים ושלוש מוציא לאור קובץ שירה ששמו "עכשיו ובימים האחרים". יש בו שיר ששמו "אלוהים מרחם" ויש בו שיר קצרצר, "גשם בשדה קרב", ואפשר לקרוא אותו כאילו נכתב היום, כאילו הוא מדבר על כל הקרבות כולם:

גֶשֶׁם יוֹרֵד עַל פְּנֵי רֵעַי:

עַל פְּנֵי רֵעַי הַחַיִּים אֲשֶׁר

מְכַסִּים רָאשֶׁיהֶם בִּשְׂמִיכָה-

וְעַל פְּנֵי רֵעַי הַמֶּתִים אֲשֶׁר

אֵינָם מְכַסִּים עוֹד.

רעיו של עמיחי היו אנשים צעירים שנפלו במלחמת העצמאות, ואנשים ששרדו ומאסו בהירואיקה הספרותית והשירית של הזקנים.

הוא עצמו עדיין שימר אז רסיסים ממבטא גרמני, מן הימים בהם קראו לו "לודוויג פפוייפר" וראשו היה עטור

כיפה. אולי אל הילד הזה כיוון כשטען שאלוהים מרחם על ילדי הגן, אולי אל הקירבה הזאת לאל שאבדה לו כשהיה חילוני ואחר כך חייל. בשני השירים אין מקום ואין זמן, ויוצרם תירגם את הקרבות שלו לחוויה אנושית אוניברסלית. כל קורא, בכל שפה, יבין הרי מהו קרב ומיהו ילד ומדוע האל מכזיב.

האהבה האוניברסלית

לא רק המלחמה הפכה אצלו אוניברסלית. גם האהבה. "שיר שבת" שכולנו מכירים כ"התבואי אלי הלילה" ביקש למהר ולחיות את החייים בין מלחמות, בתוך הבית שנסגר "על הטוב והרע שבו".

הבית הזה, בתוכו מתגורר ה"אני" השירי והספרותי, היה חדש וזר ולא לגמרי נוכח בשירה הלאומית שקדמה לדור של עמיחי, והוא היה ממנכיחיה הגדולים של האינטימיות הזוגית, האהבה וחוסר הישע, והכמיהות חסרות השם שהיא נשאה בכנפיה. מעולם לא חשש להישמע סנטימנטלי, מעולם לא ביקש להישמע רק שכלתן.

"אהבנו כאן, המציאות היתה אחרת/ העיתונים שוב צעקו כמו פצועים/ מאחורי שורות ענק שבכותרת/ אנחנו שנינו נחבאים", כמו במקומות אחרים, גם כאן חבר אל האיש הסנטימנטלי המשורר החכם, שהבין כי למרות השינויים העצומים של המהפכה המודרניסטית בשירה, אין פירושו של דבר שצריך לזרוק את כל אפשרויות החריזה לפח.

כיוון שכתיבתו היתה מוזיקלית מאוד, עשרות משיריו הולחנו והושרו באותה אהבה שבה קראנו, ועודנו קוראים

אותו. גם מבעד למוזיקה, תמיד קל היה לזהות את המוטיבים המובילים שלהם: בחירה נואשת באהבה, אפילו זמנית מאוד, כתשובה יחידה למוות האורב למי שאינו יכול לאהוב.

"מאחורי ההר חיכו הלוחמים/ כה זקוקים אנחנו לרחמים/ שנינו ביחד וכל אחד לחוד", כתב, וזוהי דמות האיש האוהב שקל כל כך להזדהות איתה בין מלחמות המאה ה-20 והמלחמות שעוד נכונו לנו, עד כי נדמה שעמיחי באמת דיבר בקולו של כל אדם.

תמיד מבין ואמפתי

בניגוד למשוררים רבים בני דורו, השירה והלשון לא היו נושאים מרכזיים ביצירתו, וגם כשליטף את השפה עברית במילים הוא הקפיד להישאר בתחום ההבנה של קוראיו ובמרחב האמפתיה שלהם. "בשפה שתיארה ניסים ואלוהים/ להגיד עכשיו מכונית פצצה, אלוהים", כתב אחרי האינתיפאדה הראשונה.

יש בשירתו טקסטים, שמי שירצה יראה בהם שירים פוליטיים. אבל לעולם הם יהיו גם רכים ורוויים בעצב, כמו "משלושה או ארבעה בחדר/ תמיד אחד עומד ליד החלון/ מוכרח לראות את העוול בין קוצים/ ואת השרפות בגבעה/ וכיצד אנשים

שיצאו שלמים/ מוחזרים בערב כמטבעות עודף לביתם". עמיחי היה משורר חכם ולירי מדי לשירי מחאה פלקטיים, והוא באמת שנא את המלחמה, אבל מעולם לא היה פציפיסט.

את האיש שהיה פעם ילד-מהגר קשה לפגוש בשירה שלו. הוא תחם אותו ב"לא מעכשיו, לא מכאן", רומן שקצתו

מתרחש בוורצבורג של ילדותו וקצתו בירושלים, אותה אימץ לעצמו כעיר-הולדת חדשה וממנה לא יכול היה להתנתק: מי שקורא בספר הזה יראה כיצד גם בו עמיחי נוסק גבוה-גבוה מעל לביוגרפיה והופך את גיבורו לכל-אדם מודרני.

עשור חלף מאז מותו, ונמשיך לאהוב אותו: איך אפשר שלא? המלחמות עודן מאיימות על האהבה, הצורך של קוראים במוזיקה של מילים עודנו גדול, ובהיעדר שינויים מפליגים בדמותו של האדם, עמיחי ימשיך להיות דובר נאמן של האני-האוניברסלי, זה שתמיד חי רק בזמן שאול – או במילותיו:

בטרם השער ייסגר

בטרם כל האמור יאמר,

בטרם אהיה אחר,

בטרם יקריש דם נבון,

בטרם יסגרו הדברים בארון,

בטרם יתקשה הבטון

בטרם יסתמו כל נקבי החלילים

בטרם יוסברו כל הכללים

בטרם ישברו את הכלים,

בטרם החוק יכנס לתוקפו,

בטרם אלוהים יסגור את כפו

בטרם נלך מפה.