וואו, שיגרון

הבחורה שהחזירה לי את התקווה עמדה לידי בזאפה בתל אביב. זה היה בהופעה של "גונג", להקת ספייס־רוק ביזארית במיוחד שפעלה בעיקר בשנות ה־70, שהעומדים בראשה - דייויד אלן וזוגתו - מנהלים דיאלוג שוטף עם העשור השביעי לחייהם. זוג החתיארים יוצרים מוזיקה מסוממת, קשה, מתפתלת, היפית ומורכבת, והבחורה שנראתה בת 20 לכל היותר שרה כל מילה. היא לא היתה היחידה. היו בקהל עוד הרבה מעוטרי חצ'קונים כשהכירו כל פסיק בכל טקסט.

זה קרה שוב בהופעה של דוויזל זאפה. הבן של פרנק בא לארץ בחודש שעבר לעשות כבוד לאבא - הוא ניגן קטעים קלאסיים שלו משנות ה־60, ה־70 וה־80 - למצהלות צעירים וצעירות לא מעטים בקהל. בסוף ההופעה טיפסו כמה בחורות על הבמה וניענעו איברים במרץ לצלילי הווירטואוזיות הסגנונית של זאפה, שהלך לעולמו ב־1993; להערכתי זה יוצא לפני שחלק מהן נולדו. מה קורה פה, חשבתי. הינוקות האלה משתלטים על המשלט האחרון שעוד נשאר לנו: מוזיקה של זקנים.

אנחנו, הדור שזוכר את המלודיות ההן, נהנים להגיד שהמוזיקה של היום היא לא יותר מפופ שטוח ואווילי. איפה זה, אנחנו מבטלים, ואיפה המוזיקה האמיתית שהתנגנה כשהיינו ילדים. רק שהמציאות בשטח טופחת על פנינו. הנה, תראו איך בשנים האחרונות מתאחדות המון להקות רוק עתיקות: יס, ג'נסיס, וולווט אנדרגראונד, פוליס, והרשימה עוד ארוכה. רבאק, אפילו הסרבנים המושבעים לד זפלין עשו קאמבק והופיעו מול קהל מצווח של זבי חוטם באולם O2 בלונדון; דיפ פרפל ניגנו כאן בקיסריה לאוזני קהל מעורב, צעיר ומבוגר; וחברי להקת הרוק המתקדם ואן דר גראף ג'נרייטור התאחדו והופיעו מול מתבגרים שטופי הורמונים בכל רחבי אירופה. אם מישהו מתעניין לגבי לוח ההופעות בשנת 2011, אז נבשר שאיש הפינק פלויד רוג'ר ווטרס מעלה מופע חדש ומושקע של "החומה". אנחנו מנחשים שזה יהיה סולד־אאוט ומלא בזאטוטים שיגיעו לחזות בשואו ההיסטורי שהם פיספסו במהלך 1980 ו־1981. כן, עוד לבנה בבנק.

"אנחנו 'הגונג' ואנחנו מבקשים שקט ב 14:00"

אגב איחודים היסטוריים מעשירי קופות: עיתון אמריקאי חישב ומצא שכדי לעשות קאמבק מצליח באמת, על הלהקה להתאפק ולהישאר מפורקת לגמרי לפחות עשור. זה משך הזמן שנדרש לייצר כמויות של נוסטלגיה שיחזירו לאיצטדיונים את הקהל המבוגר, ולגרום לדור חדש לגדול ולהשתוקק לקחת חלק בחוויה. אז נכון, חלק גדול מהופעות האיחוד הן לא הדבר האמיתי. החבר'ה על הבמה לא צעירים, והם גם לא שרים כמו פעם. ובכן, גם אנחנו לא. ולמרות זאת, לבני דורי זאת הזדמנות לגעת בשמורת טבע נדירה שלא תחזור עוד. אבל מה זה בדיוק בשביל הדור הבא?

מתברר שלא מעט, ותאשימו בכך את העידן הטכנולוגי שבו אנחנו חיים. פעם, כדי לשמוע שירים חדשים - סיפור אמיתי, נשבע לכם - היית צריך לגנוב תקליטים מהארון של אבא של חבר, ולהקליט אותם בסתר על קסטות TDK. היום הכל הרבה יותר פשוט: חלק ניכר מהאתרים מתאימים את הפלייליסט לטעם האישי של כל גולש, וככה חושפים אותו לעוד ועוד סגנונות מוזיקליים.

אז עם כל הקינות על כך שהאינטרנט הרג את המוזיקה ועל כך שעברנו לצרוך טרקים ולא אלבומים וככה השטחנו את המורכבות שבהאזנה, צריך להכיר גם ביתרונות; החשיפה האינסופית לכל צליל וגוון מוזיקלי ברחבי העולם היא אחד מהם, ומדובר ביתרון אדיר. לא כולם ישתמשו בו, אבל מספיק שרק חלק מבני הדור הצעיר ייחשפו לזה. מספיק בשביל שדילן, הנדריקס, הביטלס והסטונס יישארו בחיים.