שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    לאורה, בהחלט לא לוליטה

    יש אמנם כמה פנינים ב"לאורה", הרומן האחרון והלא-גמור שוולדימיר נבוקוב ציווה לשרוף ובנו התעקש לפרסם, אבל בסך הכל מדובר בטקסט לא מעובד וחלקי מדי

    השאלה האמיתית בפולמוס הספרותי הסוער שעורר דימיטרי נבוקוב, בנו של הסופר המהולל, כשהחליט לפרסם את "לאורה", הספר האחרון והלא-גמור של אביו מ-1977, אינה נוגעת לעצם הפרת ההוראה של הסופר לשרוף את כתב-היד אם לא יספיק לסיימו.


    ולדימיר נבוקוב. לקח בחשבון שאולי לא ישרפו (צילום: Gettyimages)

     

    לא צריך להרחיק עד מקרה פרנץ קפקא כדי למצוא דוגמא להפרה מוצדקת של דרישת הסופר להשמיד את כתביו: גם ולדימיר נבוקוב עצמו ניסה פעמיים לשרוף את כתב היד של "לוליטה" המופתי (כי הוא היה משוכנע, כפי שמספר בנו במבוא, שהיא תהפוך ל"קורבן של אי הבנה") - ואשתו הצילה פעמיים את הספר מן האש. וכיוון שגם את שריפת "לאורה" הוא הפקיד בידי אשתו, ברור שהוא הביא בחשבון סירוב נוסף.

     

    השאלה העיקרית היא כמובן האם "לאורה" (או בשמו המלא והגולמי: "לאורה – המקור (כיף למות)") הוא ספר מעניין. ובכן, לא לגמרי. יש אמנם בספר כמה פנינים נבוקוביות בוהקות ומענגות (שנדגים בהמשך), אבל לוקח יותר מדי זמן להגיע אליהן ורוב הטקסט כאן אינו מעובד ולעיתים אף מסורבל ממש.

     

    וישנה שאלה חשובה נוספת: כמה רומן יש בעצם ברומן החדש? כלומר, באיזה שלב נפסקה כתיבתו. מי שיראה מבחוץ את הספר, שהופיע במהדורה מהודרת כמו-אלבומית (המחיר הנקוב בכריכה: 148 שקל) בת 275 עמודים (ועוד כמה דפי מבוא, פירוש ואחרית-דבר) – יופתע לגלות כמה מעט טקסט יש כאן למעשה.

     

    שכן בפועל, הרומן מודפס רק על העמודים השמאליים, וכיוון שהוא מופיע מתחת לתצלום של הטקסט האנגלי המקורי, התופס את רוב העמוד (בכל עמוד מצולמת הכרטיסייה המקורית שעליה כתב נבוקוב בעיפרון, כולל המחיקות), הרי שאם נמיר את הרומן בעברית לעמודי טקסט רציפים, יהיו כאן לכל היותר 40 עמודים נטו. זה הכל.

     

    יש אולי עניין אספני מסוים במכלול הזה, אבל הרומן עצמו (בתרגומו הנאמן של רונן סוניס) מועט במיוחד וקטוע מאוד.

     

    נחש כחול שטוח ראש

    למעשה, נבוקוב הספיק בעיקר לשרטט את שתי הדמויות המרכזיות: פלורה הצעירה, יפהפייה כחולת עיניים ותאבת מין בעלת חזות צנומה, עדינה וקרה, ובעלה המבוגר, מדען עילוי, שמן ודוחה-למראה המחפש דרכים מדיטטיביות להשמיד את גופו מבפנים.

     

    אם תחצו את הפרק הראשון הלא מספיק ברור, ואם תתרגלו לקיטוע הגראפי של הטקסט, העומד בסתירה מסוימת לקצב הזריז של הסופר, תגיעו בהמשך לכמה קטעים שבהם הקסם הנבוקובי מתחיל לפעול.

     

    למשל, בצלילי הטבע ושמחת המין בפיקניק שהשתתפה בו אותה צעירה בנערותה: "ספטמבר ללא ענן הוציא את הצרצרים מדעתם. הנערות היו משוות את מימדיהם של בני זוגן. משחקי החילופים לוו בצחקוקים וקריאות הפתעה. משחקי 'פרה עיוורת' שוחקו בעורמה ובעירום. מדי פעם טלטלה המשטרה הערנית מציצן ממחבואו שעל אחד העצים". (וגם "המשטרה הערנית", רומז נבוקוב בהומור סמוי אופייני, הציצה).


    לאורה בכתב ידו של נבוקוב

     

    והנה נבוקוב לוכד בכתיבתו האוורירית משהו מנפשה הצבעונית והאפלה של אותה צעירה יפהפיה: "היא לא ידעה דבר על אמנות, על אהבה, על ההבדל שבין חלום להקיץ, אבל היתה מתנפלת עליך כנחש כחול שטוח ראש אם פקפקת בדבריה".

     

    וכך גם בהערתו המשועשעת והמתוחכמת על אמה של הצעירה, "רקדנית מקסימה, אך בעלת איזו איכות שברירית ומגושמת שגרמה לה לפרפר על הקו הדק שבין הכרה אדיבה בכישרונה לבין ביקורות מהללות מצד חדלי אישים. מאהביה הראשונים השתייכו רובם ככולם ל'איגוד מובילי הרכוש', בחורים פשוטים ממוצא פולני".

     

    חדלי-אישים תרבותיים, ובעיקר אישים ששובחו מעבר למידתם, גם הם חלק מעניינו הביקורתי הקבוע של נבוקוב, וגם בספר הזה נמצא כמה הערות פולמוסיות משובבות, למשל העקיצה שהוא משגר כלפי פרויד, שקטעים ממנו קראה הגיבורה בילדותה בסידרה 'הנציגים הדגולים של תקופתנו' - "אם כי השאלה מדוע כתבו הנציגים הדגולים גרוע כל כך נותרה ללא מענה", מוסיף הסופר.

     

    טיול על גבעה בעקבות פרפרים

    ברור כי גם בזקנתו לא איבד נבוקוב את יצרו ואת חשקיו, וגם ב"לאורה" (שכתב בין שנתו ה-76 לשנתו ה-78), כמו

    ב"לוליטה" שפורסם 20 שנה קודם לכן, ניכר איזה שחרור מיני פנימי. וגם כאן, כמו ב"לוליטה", מדובר כאמור באיש מבוגר המתחבר לצעירה מושכת – אם כי הפעם הגילאים חוקיים – ואף נמצא ב"לאורה" מישהו ששמו הוברט ה. הוברט –

    המצלצל ממש כמו הומברט הומברט מ"לוליטה". ובכל זאת, "לאורה" זה ממש לא "לוליטה".

     

    הקורא ימצא עניין גם במבוא שכתב נבוקוב הבן, אשר ירש משהו מכישרונו של אביו ומספר כאן כמה אנקדוטות עזות. למשל, איך סמוך לתחילת הכתיבה של "לאורה" טייל הסופר על גבעה בשווייץ בעקבות הפרפרים שאהב, ולפתע מעד ולא הצליח לקום. נבוקוב נופף לעזרה, אבל "התיירים שגדשו את קרונית הרכבל מעליו פירשו את קריאותיו לעזרה ואת נפנופיו ברשת הפרפרים כמעשה משובה והגיבו בצחוק קולני".

     

    הפציעה הזאת ברגל הייתה תחילת ההסתבכות הרפואית המיותרת של נבוקוב, אשר ממנה ימות כעבור שנתיים עם רבע רומן בידו.

     

    "לאורה – המקור (כיף למות)", ולדימיר נבוקוב, תרגום: רונן סוניס. ידיעות ספרים

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    פחות מדי נבוקוב
    צילום: עטיפת ספר
    לאתר ההטבות
    מומלצים