שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    על המצאת הניילון ומהומות הגרביונים
    זה נראה כמו משימה בלתי אפשרית, אבל חברת "דופו" הצליחה לייצר סיב מלאכותי דמוי משי. היא קראה לו "ניילון" ולא תארה לעצמה שהוא יהפוך להיות כה מבוקש, עד שאלפי נשים ברחבי ארה"ב יתקוטטו על גרביונים במהומות אלימות מיוחד

    חברת דופו (DuPont) נוסדה בשנת 1802 וצמחה להיות ענק כימיה בקנה מידה עולמי. בשנות השלושים המוקדמות התדמית הציבורית שלה הייתה בשפל המדרגה עקב סקנדלים הקשורים בעסקאות שעשתה עם הצבא האמריקני. למזלה, כל זאת עמד להשתנות בקרוב.

     

    מספר שנים קודם לכן, ב-1926, יזמה החברה את הקמתה של מעבדת מחקר חדשנית וגייסה את ד"ר וואלאס קארותרס, כימאי דגול, לעמוד בראשה. קארותרס וצוות המעבדה החלו חוקרים נושא שהיה שנוי במחלוקת בקרב הכימאים באותה התקופה: סיבים מלאכותיים.

     

    רבים האמינו כי יהיה קשה- אם לא בלתי אפשרי- ליצור תחליף אמיתי לסיבים טבעיים כמו משי. קארותרס וכמה כימאים אחרים ביקשו להפריך טענה זו באמצעות בנייה מהיסוד של סיב מלאכותי דמוי-משי.

     

    סיב הקסם

    זה לקח ארבע שנים ארוכות וקשות, אבל ב-1930 חלה פריצת הדרך. אחד העוזרים של קארותרס הכניס מקל לתוך דלי בו עמדה עיסה דביקה ונוזלית של חומר פלסטי, שכאמור הופק מנפט. כששלף את המקל החוצה נמשכו מהדלי סיבים ארוכים ודקים שהתקשו במהירות.

     

    העוזר ניסה לקרוע אותם בחוזקה, אבל הסיבים לא נכנעו בקלות: הם התנגדו לעומס וכמעט חתכו את אצבעותיו. זה היה פולימר פלסטי ראשון מסוגו, סיב מלאכותי חזק ויציב אך עם זאת גמיש מאוד שזכה לשם הקוד הפנימי 'סיב 66'.


    פיילוט לייצור ניילון של חברת דופו משנת 1938 (צילום: Getty Imag) 

     

    התגלית הזו הייתה הסיב הנכון, בזמן הנכון. משי מגיע מהמזרח הרחוק, וארצות הברית קיבלה כמעט את כל המשי שלה מיפן. אבל לאורך שנות השלושים הלכה וגברה המתיחות בין שתי המעצמות הללו- ואיתה פחת גם ייבוא המשי. סיב 66, ידעו בדופו, הוא התחליף המושלם למשי היפני.

     

    סודי ביותר: גרביונים מניילון

    היה מוצר אחד ספיציפי שהיה עשוי ממשי, ושהיה בעל חשיבות אדירה בעיני האמריקנים- או ליתר לדיוק, בעיני האמריקניות: הגרביונים. גרביונים העשויים ממשי הם עדינים, מלטפים ומחטבים....זאת אומרת, ככה אומרים לי. זה לא שיש לי מושג באמת. הרי זה ממש בלתי אפשרי להשיג גרביונים במידה שלי.

     

    אם...הייתי..מחפש גרביונים במידה שלי, זאת אומרת.

     

    לא משנה. בכל אופן, גרביונים ממשי היו גם נעימים וגם חזקים, והיו מפתחים מעט מאוד 'רכבות', אותן שריטות לא נעימות על הבד. בדופו מייד החלו לעבוד על ייצור גרביונים מסיב 66 תוך שמירה על סודיות גמורה. היו מי שטענו, ברצינות גמורה, שהעבודה על הגרביונים בדופו הייתה חשאית יותר מהעבודה בפרוייקט מנהטן לבניית הפצצה האטומית הראשונה.

     

    במקביל חיפשו בדופו שם מסחרי מוצלח לסיב החדש. הוקמה ועדה מיוחדת שהגתה לא פחות מארבע מאות שמות לחומר הפלא החדש, ביניהם 'דופארו' ו-'נו רן' ('רן', בסלנג, היא רכבת בגרביונים). השם שתפס, בסופו של דבר, היה 'ניילון'.

     

    על אף החשאיות, החלו מתפשטות שמועות ברחוב האמריקני על המצאה חדשה שעומדת 'להרוג את המשי'. כתבות בעיתונים דיברו על סיב פנטסטי וחזק כמו פלדה שממנו אפשר ליצור גרביונים רכים שאף פעם לא יפתחו רכבות.

     

    השמועות הללו יצרו דילמה אצל דופו. מצד אחד הפרשנים הנלהבים מדי העניקו לדופו יחסי ציבור נפלאים וקידום מכירות פנטסטי. מצד שני, בדופו גם ידעו שהניילון לא באמת מסוגל לעשות את כל הדברים הללו.

     

    הוא אמנם חזק, אבל לא כמו פלדה- וגרביונים עשויים מניילון בהחלט מפתחים רכבות כעבור זמן. הניילון לא מושלם. היו כמה מהנדסים בדופו שניסו להסביר את העניין לעיתונאים, אבל ללא הצלחה יתרה.

     

    מהומות הניילון

    הגרביונים הגיעו לחנויות ב-1939, ומייד החלה הסתערות אדירה עליהם. ארבעה מיליון גרביונים נמכרו ביום אחד! בעלי החנויות ההמומים תיארו את התגובה הנשית כמו 'עדר של תרנגולות שרצות לתוך הלול בשעת ההאכלה'.

     

    לרוע מזלן של נשות אמריקה, הניילון הנפלא נלקח מהן באותה הפתאומיות שבה ניתן להן. ב-1942 נכנסה ארצות הברית למלחמת העולם השנייה ודופו, כמו תעשיות גדולות אחרות, עברה לייצר אך ורק עבור הצבא.

     

    הניילון שהיה אמור להפוך לגרביונים מלטפים הופנה כעת לייצור מצנחים למטוסים, כילות לחיילים ביערות הגשם המזרח-אסייתים ושימושים דומים. גם הנשים, כמו כל הציבור האמריקני, התגייסו למאמץ המלחמתי. גרביוני הניילון הפכו למעין סמל של ההקרבה האזרחית למען המולדת.

     

    האימרה המקובלת הייתה 'תורידי אותם בשביל הדוד סם'. אינספור גרביוני ניילון נאספו מהארונות והמדפים, מוחזרו והפכו בין היתר לגלגלים של מטוסים מפציצים, שזכו לכינוי 'גרביונים מעופפים'.

     

    מלחמה בחנויות

    זה לא אומר שהיה קל לנשים לשכוח את הגרביונים שלהם: באוגוסט 1945, עם תום הקרבות, חזרה דופו למכור גרביונים לשוק האזרחי. קשה לתאר את מה שארע כשחזרו הגרביונים למדפים. כל הלחץ שחוו הנשים במהלך המלחמה, הצורך להקריב למען המדינה, הרצון לחזור סוף סוף לחיים נורמליים...הכל תועל והתנקז לתשוקה אל פיסת לבוש אחת.

     

    במקומות רבים בארצות הברית צבאו אלפי נשים על חנויות הבגדים. בפיטסבורג, למשל, נלחמו ארבעים אלף נשים על שלושה עשר אלף זוגות גרביונים שהיו בחנות. וב'נלחמו', אני מתכוון ל'נלחמו': מרפקים בצלעות, בעיטות, דחיפות, קללות, משיכות בשיער.

     

    העיתונאים המשועשעים תיארו את מהומות הניילון תוך שימוש בז'רגון הצבאי שהיה שגור עדיין בפיהם: 'מכירה של גרביונים בשיקגו! אין הרוגים'. שוטר שנאלץ לפזר מהומה אלימה במיוחד בכניסה לחנות בגדים הכריז באוזני עיתונאי 'אני מקווה שלא אראה אישה לעולם'.

     

    היו רבים שהאשימו את דופו שהיא אוגרת במכוון את הגרביונים ויוצרת ביקוש מלאכותי. בדופו הדפו את הטענות הללו וטענו שהחברה מייצרת שלושים מיליון זוגות גרביונים בחודש: מספיק גרביונים לכולם.

     

    הם הפנו אצבע מאשימה לנשים שלטענתם אגרו גרביונים שלא לצורך, כמו אישה אחת שקנתה שלושים ושישה זוגות גרביונים. בסופו של דבר, הלחץ הציבורי עשה את שלו: דופו נאלצה להעניק רשיונות ייצור של גרביוני ניילון לחברות אחרות, ההיצע עלה בהתמדה ומהומות הניילון שככו.

     

    רן לוי הוא סופר מדע, ומגיש את הפודקאסט 'עושים היסטוריה!', תוכנית דו-שבועית על טכנולוגיה, מדע והיסטוריה. www.ranlevi.co.il

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים