שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    גשם של תפילות
    בין הריקודים וההקפות, אנחנו חוזרים בשמחת תורה לדקות של "ימים הנוראים" ומתחילים להתפלל על הגשם. הרב בני לאו על החיבור בין הגשם הפיזי ל"אוצר הטוב" של ברכת ה' על הארץ

    בטבורו של יום שמיני עצרת ושמחת תורה, בין הריקודים ושמחת חתני תורה ובראשית, חוזרים לדקות של "ימים נוראים" עם תפילת הגשם. תפילה זו נחשבת, בצדק, לרגע המכונן של הזינוק המחודש לשנת עבודה ויצירה. "אחרי החגים" נפתחים כמעט מיד לאחר תפילה זו. היציאה מבית הכנסת לשעות אחרי הצהרים של שמחת תורה מלווה כבר בקריאה "משיב הרוח ומוריד הגשם". שבת בראשית כבר בפתח ועימה מתחילים מחדש את מסלול השנה.

     

    תפילת הגשם מבטאת את התקווה הגדולה למימוש ברכת התורה בספר דברים (פרק כח):

     

    יִפְתַּח ה' לְךָ אֶת אוֹצָרוֹ הַטּוֹב אֶת הַשָּׁמַיִם לָתֵת מְטַר אַרְצְךָ בְּעִתּוֹ וּלְבָרֵךְ אֵת כָּל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ.

     

    ברכת הגשם מבטאת את המגע הישיר בין ברכת שמים למעשי האדם. בהתאם לכך, עצירת הגשמים מבטאת את הנתק הקשה שבין שמים וארץ. הקללה הגדולה ביותר של התורה היא "ועצר את השמים ולא יהיה מטר". הריקון של השמים מותיר את האדם מחולל ונטוש.

     

    אחד התיאורים המוקדמים ביותר לתחושת העלבון של עם ללא גשם, החש נטוש מאלוהיו נמצא בנבואת ירמיהו:

     

    אשר היה דבר ה' אל ירמיהו על דברי הבצרות: אבלה יהודה ושעריה אמללו קדרו לארץ וצוחת ירושלם עלתה: ואדריהם שלחו צעיריהם למים באו על גבים לא מצאו מים שבו כליהם ריקם בשו והכלמו וחפו ראשם: בעבור האדמה חתה כי לא היה גשם בארץ בשו אכרים חפו ראשם: כי גם אילת בשדה ילדה ועזוב כי לא היה דשא: ופראים עמדו על שפים שאפו רוח כתנים כלו עיניהם כי אין עשב: (פסוקים א - ו)

     

    הפסוקים מתארים בלשון פיוטית את הבצורת באזור המדובר מנקודת מבט של אדם המחובר לטבע. הנביא רואה את הילדים שנשלחים בידי פטרוניהם להביא מים ושבים ריקם; הוא רואה את האיכרים מבוישים וחפויי ראש על רקע שדותיהם החרבים; הוא מבחין באיילות הנוטשות את פרי בטנן ומקשיב לפראים השואפים רוח בהיעדר מים. העולם כולו משווע לגשם.

     

    התהליך הנפשי של העם אינו רק פאניקה כלכלית אלא גם ואולי בעיקר בהלה רוחנית, כי ה' נטש לגמרי את הארץ:

     

    אם עונינו ענו בנו ה' עשה למען שמך. כי רבו משובתינו לך חטאנו: מקוה ישראל מושיעו בעת צרה למה תהיה כגר בארץ וכארח נטה ללון: למה תהיה כאיש נדהם כגבור לא יוכל להושיע ואתה בקרבנו ה' ושמך עלינו נקרא אל תנחנו: (פסוקים ז - ט)

     

    "מקוה ישראל (...) למה תהיה כגר בארץ" – זהו ביטוי לחוסר הביטחון של המתפללים בקיומם על פני הארץ.

     

    ברבות השנים ובאובדן שני בתי מקדש התערערה לגמרי תחושת הקשר בין אוצר הטוב של האלהים לבין מעשי האדם. בעומקה של גלות בבל התלמודית (סוף המאה השלישית לסה"נ) ביקש רב חסדא לבטא את תחושת הנתק הזו גם בימים שבהם הגשם מברך את הארץ (בבלי מסכת בבא בתרא כה ע"ב):

     

    אמר רב חסדא: מיום שחרב בית המקדש - אין הגשמים יורדין מאוצר טוב, שנאמר: 'יפתח ה' לך את אוצרו הטוב', בזמן שישראל עושין רצונו של מקום וישראל שרויין על אדמתם - גשמים יורדין מאוצר טוב, בזמן שאין ישראל שרויין על אדמתם - אין גשמים יורדין מאוצר טוב.

     

    התודעה הדתית המלווה את רב חסדא היא שיש בעולמו של ה' מקום שנקרא "אוצר טוב". זהו המקום הגבוה והטהור ביותר שממנו מקבל האדם הפועל את ברכת הטוב. אולם מקום זה אינו מחובר עוד אל עולמנו. מאז החורבן והגלות נמצא הגשם בארץ כמשהו טבעי וטכני, לא רוחני ולא מבשר שפע של חיבור בין שמים לארץ.

     

    חיי היהודים בארצות אירופה המשופעות במים הנציחו את נוסח תפילת הגשם כחלק מריטואל חג שמיני עצרת אך הגשם חדל לתאר את דופק החיים שלהם. "תפילת הגשם" ריגשה בחגיגיותה, בפיוטיה ובהיותה סימן לסיום חגי תשרי, אך הגשם חדל להיות המסמל את קשרי שמים וארץ. יהודים בחו"ל אמרו "מוריד הגשם" באותה כוונה שבה אמרו "המחזיר שכינתו לציון" – כצפצוף הזרזיר.

     

    השיבה לארץ הולידה מחדש את תפילות הגשם. כל המשוררים הישראלים הקדישו שירים להשתוקקות הזו. הגשם ביטא את הברכה ואת התשועה. כך, לדוגמה, כותב לוין קיפניס (בשנת תרצ"ו):

     

    "גֶּשֶׁם! גֶּשֶׁם!" – נֶאֱנָח שָׂדֶה מֵחֹם:

    "גֶּשֶׁם! גֶּשֶׁם!"– מִתְחַנֵּן הַגַּן בְּלִי דֹּם.

    שְׁמַע קוֹלֵנוּ מִשָּמַיִם,

    וְרֵד לָאָרֶץ גֶּשֶׁם – מַיִם!

     

    בעיצומה של מלחמת ההתשה (1970) כתב אבי קורן את השיר המזוהה יותר עם שלמה ארצי: "כבר יבשו עינינו מדמעות", שנכתב על חבר שנעדר מן התעלה. בשיר הזה מחבר אבי קורן את הגשם כמבטא את הקשר והזרימה שבין הגשם הפיזי ו"אוצר הטוב" של ברכת ה' על הארץ:

     

    כבר יבשו עינינו מדמעות,

    ופינו כבר נותר אילם מקול.

    מה עוד נבקש, אמור מה עוד?

    כמעט ביקשנו לנו את הכל.

     

    את הגשם תן רק בעיתו,

    ובאביב פזר לנו פרחים,

    ותן שיחזור שוב לביתו,

    יותר מזה אנחנו לא צריכים.

     

    כבר למעלה מארבע שנים שתפילת הגשם הזו מתחברת

    אל התפילה לשובו הביתה של גלעד שליט. החוויה הישראלית של הישענות על ברכת הגשם יצרה את השיבה לאותה השתוקקות של מגע בין שמים לארץ. שלא כמו החכם התלמודי אנו מתפללים לראות את המגע הזה שמחובר אל "אוצר הטוב", אל אותו מקום אינטימי שמקרין ברכה ורעננות בארץ. הדרך לחידוש הקשר מתחיל מבראשית, ממעשיו של האדם על הארץ.

     

    הפתיחה של "מבראשית" היא תמיד אופטימית. הבריאה של פרק א' מבטאת הרמוניה ושפע טוב. תפילת הדרך שלנו לשנה החדשה היא להגיע למגע של קשר וחיבור שישפיע עלינו שפע של ברכה ושמחה. 

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים