שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    חיוך לערכים

    ההפקה "פלופנבך וצופנהיים: חינוך מחדש" היא הדבר הכי מטורף שקרה השנה בפסטיבל עכו והיא פותחת אפיקים חדשים, מצחיקים ומרעננים לחווית התאטרון האחר

    הקבוצה הכי משוגעת שמופיעה השנה בפסטיבל עכו מבקשת פשוטו כמשמעו לחנך אתכם מחדש. פלופנבאך (ערן טובול) וצופנהיים (עידו יונה) חוזרים לישראל, הפעם עם הקונגרס הראשון לחינוך והטמעת ערכים מטעם הממשלה הפדרלית של גרמאוסטשטורמקאמפפ (נראה אתכם אומרים את זה). הקולוניה הקטנה שנמצאת אי שם בהרי האלפים, בין גרמניה לאוסטריה, מתכוונת ביזנס.

     

    אנשיה הולכים ללמד אתכם מה זה סדר ויהי מה. פלופנבאך וצופנהיים עומדים בראש משלחת של שגרירים שמחפשת את מה שקרוי בשפתם "המקסימום שפיץ" או אם תרצו – הגנום היהודי המבריק. בעזרת יכולות האורגניזציה של הגרמאוסים, הם מאמינים שאפשר יהיה לשלוף את ארצם מהמשבר הכלכלי אליו נקלעו, אך גם להוביל את העולם אל מחר טוב יותר.

     

    הרעיון: ייסוד תוכנית לאומית חדשה ובניית חברת מופת.

    הדרך: השגרירים וחברי המשלחת ימצאו וילכדו את המצטיינים ודרך תיקון הפרט, יצרו על-אדם בתהליך של חינוך מחדש.

     

    צחוקים במקום חוקים

    את הפרודיה המטורפת והמאורגנת למשעי הזו, רקחה חבורה ישראלית צעירה ומוכשרת שמורכבת ברובה מבוגרי החוג לתיאטרון באוניברסיטת חיפה. מזה זמן לא רב נתגלו בעכו קולות חדשים שהציעו שפות תיאטרוניות יוצאות דופן. על הקבוצה הזו, ניתן בפירוש לומר שהיא מדברת בשפה משלה. 


    מעל פסגת הרי האלפים - צופים עלינו (צילום: עדי סרויה)

     

    שלוש שנים מתגלגל הפרויקט שגרעינו בהתפרעות חסרת מעצורים בתרגיל סטנדרטי בשיעור של משה מלכא בחוג לתיאטרון של אוניברסיטת חיפה. טובול, אז סטודנט שנה שנייה, יצר דמות משופמת, טובת לב ופחדנית אכולת רגשות אשם על העוול שגרם העם הגרמני ליהודים. עידו יונה, שלמד באותה הכיתה, הגיע לאותו השיעור חמוש גם הוא בשפמפם שקשה להתבלבל בזיהויו. שתי הדמויות, הפכו לצמד מדויטשלנד שרוצה לעשות טוב, אבל איכשהו בדרך הכל מתפקשש לו.

     

    אחרי שהוסיפו לשורותיהם מיניאטורה נשית אנרגטית בשם עדי רביד, יצאו בחיפושים אחרי סטודנטים למשחק שיסכימו להצטרף לפרויקט בהתנדבות כשומרים,
    כיאה למשלחת רשמית. בסופו של דבר הם מצאו בבית ספר "הדרך" בגבעתיים את קארין סרויה, גל ישראלי וארז דסקל, שהפכו לחלק בלתי נפרד מהמשלחת. בפסטיבל בת ים הם הציגו גרסה מקוצרת ומטורפת לא פחות של ההפקה הנוכחית, "פלופנבאך וצופנהיים עושים שלום", שהציגה בין היתר וספה שסחבה עגלה עליה ישבו החברים חנוטים באמצע אוגוסט במעילי עור, כפפות וצעיפים ובוחטה של שוטרים שהקיפו את המופע.

     

    זו היתה היסטריה. החבורה גרפה את הפרס הראשון בבת ים, אבל לא הסתפקה בזאת. "חשבנו שזו תהיה פאלטה נוראית, אבל הקהל השתולל", אומר טובול, "הבנו שיש פה משהו שיכול לצמוח". רביד, שמשחקת בהצגה את הצלע הנשית המושכת בחוטים – ואגינה - נזכרת במשפט שהתחיל את הכל.

     

    "ניסינו לחשוב מה בעצם המשלחת הזו רוצה מישראל ואז נפל האסימון: מה שיכול להפוך לכסף ובכך להציל את הקולוניה מקריסה כלכלית, הוא התפוז הישראלי שנמכר לאירופה בהמוניו. מפה נולד המשפט: 'Wie Like Die Jus!', והפיתוח שלו: 'We Like To Squeeze Die Jus!' שהוא משחק מילים שפשוט יושב בדיוק על מה שרצינו לומר".

     

    יחסים בינלאומיים

    הנה כי כן, יותר מ-60 שנה אחרי המלחמה באירופה, מקבלים הגרמאוסים על עצמם משימה בלתי אפשרית שדורשת מהם להתגבר על שנאת יהודים מושרשת ולהושיט יד בלית ברירה, לשיתוף פעולה. "הרחוב הוא לא מקום להעברת מסרים מורכבים שדורשים קשב לאורך זמן", אומר טובול. "ברחוב אתה עסוק בעיקר בלקרב אנשים ולהשאיר אותם לידך. זה היה קצת מתסכל שלא הצלחנו להגיע למקום שעושה 'קוועטש' בבטן ולוחץ על הנקודות הרגישות שהופכות את ההצגה לחזקה ורלבנטית".

     

    ב"חזקה" ו"רלבנטית" מתכוונים השניים לאחד משלל המסרים שעוברים והוא הצורך בהנהגה חדשה, במישהו שייקח את ההגה לידיים וינווט. "אנחנו בעצם אומרים לקהל הישראלי: אין לכם הנהגה. משהו לא עובד. אנחנו פה כדי להחזיר אתכם לזמנים טובים יותר. הקהל הולך עם זה ובנקודה הזו אני תמיד מצטמררת", אומרת רביד. "מי שמציע לקהל עתיד טוב יותר הם האנשים שהוא ברח מהם ולמרות זאת, הוא הולך עם זה. האמביוולנטיות הזו לא נוחה", אומר טובול.


    משלחת מכובדת גרמאוסטשטורמקאמפפ (צילום: עדי סרויה)

     

    את הוועדה האמנותית של פסטיבל עכו, הקבוצה שכנעה. התוצאה מרשימה במיוחד ולא רק בזכות שפה חדשה עם מילים ודיאלקטיקה שכל חברי המשלחת מדברים על בוריה, או בזכות חבורת הנערים והנערות שמלווים אותה ואחראים על הכנסת הקהל לאולם תוך הסברים מפורטים על ה"אני מאמין" של הקונגרס לחינוך ולהטמעת ערכים ומנהיגיו. גם בזכות התלבושות התקופתיות הנהדרות, אביזרים ותפאורה שהעמידה יערה צדוק, ההעמדה והתנועה של רונה זורלא.

     

    מעל לכל בולטת הגרפיקה המרשימה ביותר שבאה לידי ביטוי במילון המונחים הקטן שמקבל כל צופה כמו גם בפוסטרים של מנהיגי הקולוניה ושליחה ובחומרי תעמולה כמו מגנטים, בלונים ודגלים שמפוזרים לרוב באולם הקריפטא שבו מתקיים הכינוס.

     

    אז מה בעצם אתם רוצים מהישראלים?

     

    טובול: "מכיוון שכבר שמו את כולכם במקום אחד ביחד, למה לא להשתמש בזה? יש לכם כסף, יש לכם ראש, חסר לכם סדר. אין לנו שום כוונה להביא אתכם לאירופה. בגטו שלכם, רע מספיק. כיוון שתמיד נזקקתם לאמא או אבא - אם זה הטורקים, הבריטים או האמריקנים, למה שאנחנו לא ניקח את המושכות לידיים. אחרי הכל מי שהקים את המדינה שלכם היו היקים. אם הרוסים היו יכולים לעשות לכם מושבות הכשרה אצלם, למה שאנחנו לא נעשה את אותו הדבר פה בארץ?"

     

    רביד: "אנחנו מחפשים את הטובים ביותר, כדי שימשיכו את דרכנו וישלחו את זרועות התמנון שלנו בתוך החברה הישראלית". 

     

    "זו אולי בושה לומר אבל אני פטריוט", מסכם טובול. "אנשים חושבים היום שזו מחלה, מעטים מרגישים בנוח לומר שהם גאים במדינה שלנו, וזה כואב לי שדברים לא הולכים לכיוון שהייתי רוצה. פעם היו יותר אנשים שחשבו כמוני שיש מטרות שהן גדלות יותר מהפרט. פעם היה קיבוץ שצריך היה לדאוג לחברה. פעם היה עם וצריך היה לדאוג למדינה. פעם היה צריך ליישב את הנגב. היום זה בעיקר הפרט והצורך האישי להתקדם".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הצגת "חינוך מחדש" בפסטיבל עכו
    צילום: עדי סרויה
    לאתר ההטבות
    מומלצים