חיוך לערכים

הקבוצה הכי משוגעת שמופיעה השנה בפסטיבל עכו מבקשת פשוטו כמשמעו לחנך אתכם מחדש. פלופנבאך (ערן טובול) וצופנהיים (עידו יונה) חוזרים לישראל, הפעם עם הקונגרס הראשון לחינוך והטמעת ערכים מטעם הממשלה הפדרלית של גרמאוסטשטורמקאמפפ (נראה אתכם אומרים את זה). הקולוניה הקטנה שנמצאת אי שם בהרי האלפים, בין גרמניה לאוסטריה, מתכוונת ביזנס.

אנשיה הולכים ללמד אתכם מה זה סדר ויהי מה. פלופנבאך וצופנהיים עומדים בראש משלחת של שגרירים שמחפשת את מה שקרוי בשפתם "המקסימום שפיץ" או אם תרצו – הגנום היהודי המבריק. בעזרת יכולות האורגניזציה של הגרמאוסים, הם מאמינים שאפשר יהיה לשלוף את ארצם מהמשבר הכלכלי אליו נקלעו, אך גם להוביל את העולם אל מחר טוב יותר.

הרעיון: ייסוד תוכנית לאומית חדשה ובניית חברת מופת.

הדרך: השגרירים וחברי המשלחת ימצאו וילכדו את המצטיינים ודרך תיקון הפרט, יצרו על-אדם בתהליך של חינוך מחדש.

צחוקים במקום חוקים

מעל פסגת הרי האלפים - צופים עלינו (צילום: עדי סרויה)

זו היתה היסטריה. החבורה גרפה את הפרס הראשון בבת ים, אבל לא הסתפקה בזאת. "חשבנו שזו תהיה פאלטה נוראית, אבל הקהל השתולל", אומר טובול, "הבנו שיש פה משהו שיכול לצמוח". רביד, שמשחקת בהצגה את הצלע הנשית המושכת בחוטים – ואגינה - נזכרת במשפט שהתחיל את הכל.

"ניסינו לחשוב מה בעצם המשלחת הזו רוצה מישראל ואז נפל האסימון: מה שיכול להפוך לכסף ובכך להציל את הקולוניה מקריסה כלכלית, הוא התפוז הישראלי שנמכר לאירופה בהמוניו. מפה נולד המשפט: 'Wie Like Die Jus!', והפיתוח שלו: 'We Like To Squeeze Die Jus!' שהוא משחק מילים שפשוט יושב בדיוק על מה שרצינו לומר".

יחסים בינלאומיים

הנה כי כן, יותר מ-60 שנה אחרי המלחמה באירופה, מקבלים הגרמאוסים על עצמם משימה בלתי אפשרית שדורשת מהם להתגבר על שנאת יהודים מושרשת ולהושיט יד בלית ברירה, לשיתוף פעולה. "הרחוב הוא לא מקום להעברת מסרים מורכבים שדורשים קשב לאורך זמן", אומר טובול. "ברחוב אתה עסוק בעיקר בלקרב אנשים ולהשאיר אותם לידך. זה היה קצת מתסכל שלא הצלחנו להגיע למקום שעושה 'קוועטש' בבטן ולוחץ על הנקודות הרגישות שהופכות את ההצגה לחזקה ורלבנטית".

ב"חזקה" ו"רלבנטית" מתכוונים השניים לאחד משלל המסרים שעוברים והוא הצורך בהנהגה חדשה, במישהו שייקח את ההגה לידיים וינווט. "אנחנו בעצם אומרים לקהל הישראלי: אין לכם הנהגה. משהו לא עובד. אנחנו פה כדי להחזיר אתכם לזמנים טובים יותר. הקהל הולך עם זה ובנקודה הזו אני תמיד מצטמררת", אומרת רביד. "מי שמציע לקהל עתיד טוב יותר הם האנשים שהוא ברח מהם ולמרות זאת, הוא הולך עם זה. האמביוולנטיות הזו לא נוחה", אומר טובול.

משלחת מכובדת גרמאוסטשטורמקאמפפ (צילום: עדי סרויה)

את הוועדה האמנותית של פסטיבל עכו, הקבוצה שכנעה. התוצאה מרשימה במיוחד ולא רק בזכות שפה חדשה עם מילים ודיאלקטיקה שכל חברי המשלחת מדברים על בוריה, או בזכות חבורת הנערים והנערות שמלווים אותה ואחראים על הכנסת הקהל לאולם תוך הסברים מפורטים על ה"אני מאמין" של הקונגרס לחינוך ולהטמעת ערכים ומנהיגיו. גם בזכות התלבושות התקופתיות הנהדרות, אביזרים ותפאורה שהעמידה יערה צדוק, ההעמדה והתנועה של רונה זורלא.

מעל לכל בולטת הגרפיקה המרשימה ביותר שבאה לידי ביטוי במילון המונחים הקטן שמקבל כל צופה כמו גם בפוסטרים של מנהיגי הקולוניה ושליחה ובחומרי תעמולה כמו מגנטים, בלונים ודגלים שמפוזרים לרוב באולם הקריפטא שבו מתקיים הכינוס.

טובול: "מכיוון שכבר שמו את כולכם במקום אחד ביחד, למה לא להשתמש בזה? יש לכם כסף, יש לכם ראש, חסר לכם סדר. אין לנו שום כוונה להביא אתכם לאירופה. בגטו שלכם, רע מספיק. כיוון שתמיד נזקקתם לאמא או אבא - אם זה הטורקים, הבריטים או האמריקנים, למה שאנחנו לא ניקח את המושכות לידיים. אחרי הכל מי שהקים את המדינה שלכם היו היקים. אם הרוסים היו יכולים לעשות לכם מושבות הכשרה אצלם, למה שאנחנו לא נעשה את אותו הדבר פה בארץ?"

רביד: "אנחנו מחפשים את הטובים ביותר, כדי שימשיכו את דרכנו וישלחו את זרועות התמנון שלנו בתוך החברה הישראלית". 

"זו אולי בושה לומר אבל אני פטריוט", מסכם טובול. "אנשים חושבים היום שזו מחלה, מעטים מרגישים בנוח לומר שהם גאים במדינה שלנו, וזה כואב לי שדברים לא הולכים לכיוון שהייתי רוצה. פעם היו יותר אנשים שחשבו כמוני שיש מטרות שהן גדלות יותר מהפרט. פעם היה קיבוץ שצריך היה לדאוג לחברה. פעם היה עם וצריך היה לדאוג למדינה. פעם היה צריך ליישב את הנגב. היום זה בעיקר הפרט והצורך האישי להתקדם".