שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    קרטיס, פן ופני דור

    טוני קרטיס היה הפנים היפות של הוליווד בשנות החמישים, בעוד שארתור פן נמנה על הגל החדש שביקשו להכתים את הזוהר בקולנוע האמריקני והביאו לדעיכת הדור הקודם. ביומיים האחרונים הלכו שני היוצרים לעולמם

    יומיים קשים עברו על הוליווד. זה אחר זה הלכו לעולמם שניים מהיוצרים החשובים של הקולנוע האמריקני הקלאסי – הבמאי ארתור פן (יום שלישי) והשחקן טוני קרטיס (רביעי). השניים היוו כוחות משמעותיים בקולנוע במחצית השנייה של המאה ה-20. כוחות מנוגדים לא פעם. למעשה, גל הקולנוע האמריקני החדש שפן נמנה על מוביליו, היה אחד מהגורמים החשובים בדעיכתו של קרטיס - הפנים היפות של הוליווד בשנות ה-50.


    קרטיס בזקנתו, על רקע דמותו הצעירה (רויטרס) 

     

    מראהו של קרטיס הצעיר, והזיכרון של כמה מהדמויות הבולטות אותן הוא גילם, הקנו לו נוכחות איקונית, המאפיינת כוכבים גדולים ממנו בהרבה. כבימאי, חשיבותו של פן אינה פחותה. מעטים הם הבמאים, שעבודתם השפיעה על הקולנוע ההוליוודי כהשפעת שיאיו המקצועיים של פן.


    פן. קריירת בימוי ארוכה (צילום: AP)

     

    שניהם זכו לקריירות ארוכות – קרטיס (נולד ב-1925) החל את הקריירה שלו כשהוחתם באולפני "יוניברסל" ב-1948. את תפקידו האחרון הוא עשה בדרמה זניחה בשם "דיוויד ופאטימה" (2008), 60 שנה מאוחר יותר. פן (נולד ב-1922) היה במאי טלוויזיה בולט בשנות ה-50. סרטו "יד שמאל הנוקמת" (1958), בכיכובו של פול ניומן, היווה טבילת האש הראשונה שלו בקולנוע.  

     

    ניומן ב"יד שמאל הנוקמת" - סרטו הראשון של פן

     

    הסרט האחרון שאותו ביים ושהוקרן בבתי הקולנוע היה “Inside”, דרמה סתמית  מ-1996 על משטר האפרטהייד. גם בשנים האחרונות לחייו המשיק להפיק פרקים בסדרת הטלוויזיה "חוק וסדר" והמשיך לביים לתיאטרון.

     

    למרות אורכן המרשים של קריירות אלו, בולטת העובדה המפתיעה כי שניהם זכו לתקופת פריחה קצרה. הסיבה לכך נעוצה, במידה רבה, בתפקידם המרכזי בשני העשורים שבהם הוליווד הלכה והשתנתה בהדרגה. חשיבותם באופן בו תרמו לתהליך זה, ומשכה הקצר של תקופת השיא נובעת מהרלוונטיות המוגבלת שלהם בתקופה של שינוי מהיר. שניהם לא הצליחו להסתגל לשינוי, שבאופן אירוני, היה להם תפקיד מרכזי בהנעתו.  


    קרטיס בתחילת הקריירה. סמל סקס (צילום: AP)

     

    שיטת האולפנים הקלאסית החלה לעבור זעזועים בשנת 1948, שנת החתמתו של קרטיס, כאשר בית המשפט העליון האמריקאי פסל את חוקיות המבנה, שהקנה לאולפנים שליטה מונופוליסטית על כל היבטי ההפקה. לתהליך זה הצטרפו בשנות ה- 50 תופעות תרבותיות (כניסת הטלוויזיה), דמוגרפיות (לידת דור ה"בייבי בום") וסוציולוגיות (התפתחות הפרברים). כל אלו הביאו לשינוי מגמה בהכנסותיה של הוליווד משיאי כל הזמנים בשנים שלאחר מלחמת העולם השניה, להידרדרות מתמדת שתמשך עד סוף שנות ה-70.

     

    קרטיס - יופי קלאסי ואטרקטיביות חתרנית

    במחצית הראשונה של שנות ה-50 קרטיס שיחק בסרטים ובז'אנרים רבים והתחבב על הקהל בזכות יופיו. היה זה דפוס העסקה אופייני לשחקנים ב"אורוות" של האולפנים. קרטיס לוהק לז'אנרים בידוריים ופופולאריים, ולא לסרטים שאפשרו לו לגלם דמויות מורכבות מהסוג שזוכה להערכה מצד המבקרים. הדברים השתנו כשגילם דמות של סוכן עיתונות בסרטו של אלכסנדר מקנדריק "ריחה המתוק של ההצלחה" (1957), ואז נפתח רצף של תפקידים חשובים ובולטים. 

     

    קרטיס לצד ברט לנקסטר ב"ריחה המתוק של ההצלחה"

     

    ב-1958, הוא זכה במועמדות לאוסקר על הופעתו בסרט "הנועזים" של סטנלי קריימר, כג'ון "ג'וקר" ג'קסון - אסיר לבן הנמלט מהכלא בעודו כבול לאסיר שחור (סידני פואטייה). בדרכו ההוליוודית הפשטנית היה זה סרט המבשר את הגעתם של זמנים חדשים ביחסים הבין-גזעיים. המראה של כוכב קולנוע קלאסי, שימש את קרטיס כאן, כמו בסרטיו הבולטים הבאים, כשהוא ממוקם בסרטים הקוראים תיגר, בצורה ישירה או חתרנית, על מוסכמות של גזע ומיניות.

     

    קרטיס ופואטייה פורצים דרך ב"נועזים"

     

    כך היה בקלאסיקה הנפלאה של בילי ויילדר "חמים וטעים" (1959) – סרט שבו גילמו הוא וג'ק למון המנוח, שני מוזיקאים הנמלטים מהמאפיה באמצעות התחפשות לנשים והצטרפות לתזמורת נשים. יופיו של קרטיס איפשר לדמות להתחפש בסרט פעמים: פעם אחת לאישה, ובפעם השניה כמיליונר (המעוצב כחיקוי ברור לקארי גרנט) המפתה את מרלין מונרו. זהו המיקום המושלם של קרטיס בין מראה אופייני לקולנוע הקלאסי וחתרנות כנגד הקודים האידיאולוגיים של קולנוע זה.

     

    קרטיס כסמל סקס - גברי ונשי ב"חמים וטעים"

     

    תפקידו ב"ספרטקוס" (1960) של סטנלי קובריק, סרט בעל ערך פוליטי בעצם עשייתו ובתכניו, נע על המתח בין שני הקטבים הללו. קרטיס כעבד הצעיר הוסיף ממד הומו-ארוטי (כמעורר משיכה בקרב סנטור רומי, שגולם על ידי לורנס אוליבייה).

     

    מתח היסטורי, הומו-אירוטי. קרטיס ב"ספרטקוס" 

     

    המומנטום בהתפתחותו של קרטיס החל לדעוך בסדרת קומדיות, שבהן שיחק בתחילת שנות ה-60. במקביל הופעתו של קולנוע מסוג חדש (שבו ייטול פן חלק מרכזי) בסוף שנות ה-60, קידמה דור חדש של שחקנים כמו ג'ק ניקולסון, אל פאצ'ינו ורוברט דה נירו - רחוקים מאוד מהיופי הקלאסי ומסגנון המשחק של קרטיס. גם אם כישרון המשחק שלו עוד הוכח בפרויקטים במהלך שנות ה- 70, קרטיס המבוגר הפך לשחקן של עידן שחלף.

     

    פן – מקלאסי לחתרני ובחזרה

    באופן דומה גם פן תרם תרומה מכרעת לצמיחת הקולנוע ההוליוודי החדש. במהלך שנות ה-60 הוא השתייך לקבוצה של בימאים כמו קובריק ("ד"ר סטריינג'לאב") ג'ון פרנקנהיימר ("השליח ממנצ'וריה"), וסם פקינפה ("חבורת הפראים") שהובילו את הקולנוע האמריקאי למחוזות מורכבים וקודרים יותר של אלימות ופרנויה. 


    פן. זווית חדשה להוליווד (צילום: AP) 

     

    סרטו השני והניסיוני של פן מ-1964 "מיקי אחד", בכיכובו של וורן בייטי (כסטנדאפיסט עם נטיות פרנואידיות), היה דוגמא לקולנוע שהקדים את זמנו ופעל בהשראת המודרניזם האירופי. "בוני וקלייד" (1967), הישגו הגדול של פן, היה אחד משני סרטי המפתח (יחד עם "הבוגר" של מייק ניקולס) המבשרים את תחילתו של תור זהב שנמשך כעשור.

     

    "בוני וקלייד". האלימות הרימה ראש

     

    "בוני וקלייד" פעל כעיבוד לדמויות זוג השודדים משנות ה-30, אך עיבד אותן לדמויות המשקפות את מרדנותו ואת הטעייה והתהייה של הדור הצעיר ברגע בו הוא נעשה. בסצנת המארב שבסוף הסרט הופיעה דרגה קיצונית של אלימות, שסוגננה באמצעות עריכת מונטאז'. סצנה זו נשאה מסר ברור לדור המבוגר של מבקרי קולנוע וצופים מן השורה כי הקולנוע לא יחזור יותר להיות כשהיה.

     

     

     

    ההישג הגדול והשלם הנוסף של פן בתקופה זו היה "חקירה באפלה" (1975), מותחן פילם נואר בכיכובו של ג'ין הקמן (שקיבל את תפקידו הקולנועי הראשון ב"בוני קלייד"). הסרט כמעט ומשתווה לשיאי הנואר האחרים של התקופה ("השיחה" של פרנסיס פורד קופולה, או "צ'יינהטאון" של רומן פולנסקי), וכמותם גם הוא מהדהד לאווירת הקונספירציה הפוליטית של התקופה. 

     

    הקמן ב"חקירה באפילה"

     

    סרטיו האחרים של פן עד אמצע שנות ה-70 – "המסעדה של אליס" (1969) המשקף נאמנה את התרבות ההיפית, "איש קטן גדול" (1970) – מערבון חתרני שמציג את הפרספקטיבה האינדיאנית לרצח ההמוני אותו הם חוו, ו"דו קרב במיזורי" (1976), מערבון מוזר בכיכובו של מרלון ברנדו, הנע בין רגעים מבריקים לתמוהים.

     

    דסטין הופמן ב"איש קטן גדול"

     

    סרטים אלו, במיוחד "איש קטן גדול", בהחלט היו ראויים. אך כשהם ניצבים מול הישגיהם של יוצרי הדור החדש, אנשים כמו קופולה ("הסנדק") וסקורסזה ("נהג מונית"), ברור מדוע סרטיו של פן זכו לתשומת לב פחותה.

     

    רק בשנות ה-80 פן חזר לביים, אבל הפער בין עבודותיו בשיאו ותהליך ההידרדרות מדרמת ההתבגרות "ג'ורגיה" (1981), למותחנים "מטרה" (1985) ו"משחק החיים" (1987) הבהיר כי פן התרחק במידה רבה מהשיאים אליהם הגיע בתקופה המהפכנית שאותה הוא עזר להתניע.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    קרטיס. לא רק פנים יפות
    צילום: AP
    פן. אחד מהגדולים
    צילום: AP
    לאתר ההטבות
    מומלצים