שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    מי יציל את הוראת המדעים ממשרד החינוך?
    לידיעת משרד החינוך: לימוד מדעים איכותי מצריך מאמץ רב, מימון, מורים טובים ואורך רוח. פיתרונות קסם פופולריים שאמורים להביא לתוצאות מיידיות מתאימים למדינות נחשלות. על ישראל להחליט אם היא רוצה להיות סינגפור המשגשגת או פקיסטן שמדשדשת מאחור
    אין מחלוקת על העובדה שמערכת החינוך במדינת ישראל חולה, במיוחד החינוך למדעים. נשיא מכון וייצמן לשעבר, פרופסור חיים הררי, כיום מנהל מכון דיווידסון להוראת המדעים במכון וייצמן, אמר בישיבת ועדת המדע והטכנולוגיה של הכנסת: "פשוט בושה וחרפה, יש 3 עד 4 שעות שבועיות למדע וטכנולוגיה ביחד בחטיבת ביניים היום. בארץ הזאת, שתמיד היו בה פחות מדי שעות בנושאים האלה, היו 6 שעות לפני 20 שנה. אנחנו רק הולכים אחורה בקצב מזורז".

     

    במבחן טימס ב- 2007 דורגה ישראל במקום ה-25 מתוך 49 מדינות. גרוע מכך, 25% מהנבחנים אפילו לא עברו את הסף התחתון.

     

    מכיון שהתלמידים החרדים, אשר מהווים יותר מ-25% מהאוכלוסיה, כלל לא השתתפו במבחן הזה, המשמעות היא שלפחות 50% מתלמידי ישראל הם אנאלפביתים גמורים במדעים. הסטטיסטיקה של בחינות הבגרות מצביעה על כך ש-80% מילדינו הם בורים במדעים.

     

    הצצה בנתוני התל"ג של מדינות העולם, מגלה כי 4.5 מיליון סינגפורים מייצרים יותר מ- 140 מיליון פקיסטנים. כמו ישראל, גם סינגפור ופקיסטן התחילו כמדינות של איכרים עניים תחת שלטון בריטי.

     

    סינגפור הגיעה להישגיה בזכות חינוך מצוין לכל האוכלוסייה, ובמיוחד חינוך מדעי. בשלושת העשורים הראשונים לקיומה של המדינה, התנהלה גם מערכת החינוך שלנו על פי העקרונות של סינגפור. מאז שנות ה-80 מעדיף משרד החינוך את המודל הפקיסטני, אבל מעמיד פנים כאילו היינו סינגפור.

     

    השקעה במדע? ישראבלוף

    לימוד המקצועות המדעיים באופן מובנה, כפי שנהוג בבתי הספר בכל העולם, כרוך במאמץ, במימון, במעבדות מצוידות, במורים טובים. מערכת החינוך הישראלית אימצה את מדיניות הישראבלוף, כאלטרנטיבה זולה מאד, אשר מאפשרת להציג "כאילו" הישגים, מבלי להתאמץ.

     

    מורה טוב מלמד בשיעוריו פחות מ- 20% ממה שהוא יודע, כך הוא יכול להגיב לשאלות התלמידים, להפוך את חווית הלמידה לתהליך אינטראקטיבי מסעיר ומרתק ולהשתתף בעיצוב אישיותו ודרך חייו של התלמיד.

     

    מורה גרוע מלמד 100% ממה שהוא יודע, כלומר, איננו מסוגל לענות על שאלות התלמידים, אלו מזהים מיד כי הוא מתחמק מתשובה או ממציא תשובות שגויות, ומכאן קצרה הדרך לאיבוד כבודו וסמכותו.

     

    חינוך שרלטני במסווה של תחכום

    אבל התכניות היומרניות והפופוליסטיות של המינהל למדע וטכנולוגיה מביאות למצבים גרועים עוד יותר. המורה נאלץ ללמד ביו-ננוטכנולוגיה, מבוא לרפואה, ננו-מחשבים, רובוטיקה, אלקטרוניקה מולקולרית, אימונודיאגנוסטיקה, והרשימה חלקית בלבד. המשמעות היא שעליו ללמד יותר מ- 500% ממה שהוא יודע.

     

    זוהי תכנית לימודים שרלטנית, המבוססת על ערב רב של סיפורי מעשיות, הלקוחים באופן אקראי מתוך עתונות פופולרית של מדע לקהל הרחב, מהסוג שניתן למצוא בחדרי המתנה של מספרות ומרפאות שיניים או במוספי סוף השבוע.

     

    התלמידים, שאינם יודעים מהי חומצה אמינית, מהי מולקולת סוכר ומהו קשר כימי, שומעים את הסיפורים הללו ברמה של צ'יזבטים מסביב למדורה. הדבר היחידי שהם לומדים היטב, הוא העיקרון שאפשר להצליח בלימודים בלי להתאמץ.

     

    לדעתו של פרופסור חיים הררי, "ללמוד טכנולוגיה בלי מדע זה ללמוד את הטכנולוגיה של אתמול. לכן אין שום טעם ושום היגיון ללמד מישהו את הפרטים הטכניים של מה שהולך היום. מי שלומד טכנולוגיה צריך ללמוד את אותם הדברים שיישארו נכונים גם בעוד 10 שנים.

     

    המורה למדעים נשלח על ידינו למלחמה בלי כלי נשק. הוא נדרש ללמד בחטיבת הביניים קצת פיזיקה, קצת כימיה, קצת ביולוגיה, קצת מחשבים, קצת טכנולוגיה. הוא אמור להיות מומחה אוניברסאלי בשטחים שמשתנים כל שבוע ואין שום אפשרות שהוא ידע את זה".

     

    מגיעים לא מוכנים לאוניברסיטה

    החלק העצוב בסיפור הזה הוא, שחוץ מכמה קובעי מדיניות ציניים, רוב המעורבים במכשלה הזאת, כולל המורים, אינם מודעים לכך שזאת העמדת פנים. רוב ההורים, שגם הם פליטי מערכת החינוך שלנו, מקבלים את מקסמי השווא הללו, כאילו היו תכניות רציניות.

     

    הבועה הזאת מתפוצצת ברעש, כאשר אותם גאונים של אבא ואמא פוגשים במציאות ומגיעים בלתי מוכנים ללימודים אוניברסיטאיים. רבים מהם לוקים, לא רק בחוסר ידע, אלא גם בהעדר הרגלי למידה וברדידות מחשבתית.

     

    הם מגלים באיחור כי בזבזו זמן יקר בבתי הספר, נאלצים לתקן את הנזקים במסגרות לימודים קדם-אקדמיות, מביטים בתסכול ובקנאה על חבריהם שזכו להשכלה מדעית מסודרת בבתי ספר פרטיים.

     

    בתי ספר גרועים לעניים

    אברהם לינקולן אמר כי אפשר לרמות חלק מהאנשים חלק מהזמן אבל אי אפשר לרמות את כל האנשים כל הזמן. הורים רבים במדינת ישראל מתחילים להבין בדרך הקשה מהי הסחורה שמציע משרד החינוך לילדיהם. אלו מהם שידם משגת, מעדיפים לשלוח את בניהם לבתי ספר פרטיים ויקרים.

     

    פער האמון המתרחב, בין ההורים לבין מערכת החינוך הממלכתית, יוצר מציאות של שוק תחרותי. ההורים מחפשים ומוצאים פתרונות חלופיים, הביקוש יוצר היצע, ובתי הספר הפרטיים צצים כפטריות לאחר הגשם.

     

    למגמה הזאת משמעות פוליטית מרחיקת לכת, מכיוון שהיא מקצרת את הזמן שבין סיבה לתוצאה. בעבר, פעלו שרי החינוך בגן עדן פוליטי, שבו יכלו לעשות ככל העולה על רוחם, מתוך ידיעה שתוצאות פעילותם, לטוב או לרע, תתבררנה רק 10 שנים מאוחר יותר, מה שנחשב במציאות שלנו כ-10 שנות אור.

     

    תור הזהב ההוא הסתיים וחוקי המשחק משתנים במהירות. כיום אנחנו כבר בעידן השיפוט המהיר, וראשי מערכת החינוך יגלו כי ההורים הם שופטים חסרי רחמים.

     

    זאת בעיה לאומית שחשיבותה רבה מכדי להשאירה לטיפולו הבלעדי של משרד החינוך. ממשלת ישראל חייבת להחליט אם היא מעדיפה לקיים מערכת חינוך לכל עם ישראל, או לאמץ את המודל הפקיסטני של ניהול בתי ספר גרועים לעניים בלבד.

     

    אהוד קינן, פרופסור לכימיה בטכניון, נשיא החברה הישראלית לכימיה, חבר הוועדה הבין-סנאטית של האוניברסיטאות ויו"ר וועדת מקצוע הכימיה של משרד החינוך.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    פרופ' אהוד קינן
    באדיבות הטכניון
    דרושים מורים איכותיים
    צילום: ablestock
    מומלצים