שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    תרדמת חורף

    ההיגררות של אורלי קסטל בלום לפירוטים טריוויאליים לאורך קובץ הסיפורים "חיי חורף" היא חלק מחוסר ההשראה השורה על הספר, שרק הסיפור האחרון בו יפה באמת

    אתה מתחיל לקרוא ב"חיי חורף", קובץ-הסיפורים החדש של אורלי קסטל בלום, והנימה הקלילה, האירונית והמחויכת יוצרת לרגע רושם שהמחברת תוכל לצטט גם מספר טלפונים וזה יהיה איכשהו נחמד. אבל בהמשך מתברר שזוהי בדיוק הבעיה במרבית הסיפורים כאן: הטריוויאליות. שוב ושוב גולשת קסטל בלום בזחיחות כלשהי לפירוטים נרחבים, קטנים וסתמיים, במין פרוזה שמתעקשת להיות פרוזאית מדי.


    קסטל-בלום. יותר מדי פרטים (צילום: גיל מרקו שני) 

     

    למשל, בסיפור המרכזי הנושא את שם הספר, שבו היא מצטטת לאורך שני עמודים תמימים את ההוראות שהשאירה לה בעלת הבית האמריקאית שבדירתה התגוררה, עם סעיפים דוגמת: "חדר השינה: השתמשי בשלט-הרחוק של סוני להפעלת הטלוויזיה. כפתור ההפעלה הוא בצבע ירוק, תמצאי אותו בקצה הימני עליון של השלט" וכו' וכו'. יש כמה רצפים כאלה בסיפור.

     

    כך גם בסיפור "בדיקה", שבו מתארת המחברת את הטסט השנתי שהיא עשתה למכונית שלה. כל מי שעבר את המסלול המייגע הזה מכיר היטב את הפרטים המובאים כאן באורך מלא ("לקראת הסוף מגיעה תחנה שיש להעלות בה את המכונית לגליל שבודק גלגלים. שם אומר בוחן: 'קדימה קדימה עוד עוד די'") – והפרטים האלה הם כמעט כל מה שמציע הסיפור. פה ושם עולה חיוך קטן - אבל לא הרבה מעבר לזה.

     

    נכון, בחלק מהסיפורים האלה פזורות גם הערות חינניות, אלא שהן הולכות לאיבוד בין מרכיבי הטריוויה. יש, למשל, חן רב בתיאור של המספרת את פתותי השלג היורדים בפרוור של בוסטון שבו השתכנה (בסיפור "חיי חורף"): "היה אפשר לצפות שיהיה בהם איזה היסוס, ולו בשל העובדה שרק עשרה אחוזים שלהם הם מים, וכל השאר אוויר. אך השלג היה נחוש ורציני (...) וגם הענף הכי דק ועדין קיבל מייד ערמה משלו. כשפסק השלג היה הכל לבן ודומם, כאילו נעשה פתאום איזה צדק".

     

    הטוב נשמר דווקא לסוף

    משום מה, דווקא הסיפור האחד היפה בספר, ששמו "עבודה" - נדחק לסוף הקובץ. "עבודה" עוסק בסופר מתוסכל שנלחץ בידי אביו ואשתו המפרנסים אותו, עד שהוא מוזמן במפתיע לסדרת הרצאות באוניברסיטה אמריקאית, שאולי תביא לו הקלה כספית ונפשית. זהו סיפור אנושי מאוד, לא צפוי, עם איזה שעשוע חם בקרקעיתו.

     

    משעשע למשל התיאור של בעלת המלון האמריקאי הקטן שבו מתגורר הסופר, כשהוא מסביר לה שהוא סובל מנדודי שינה ושואל איך יוכל להשתמש במכונת הקפה באמצע הלילה בלי להטריח אותה: "והיא, בהבעה של 'מה-אכפת-לי-ממילא-החיים-שלי-חצי-הרוסים-כי מהו-האדם-רק-עבודה-קשה', הסבירה לי היכן נמצא כל פריט ומה עלי לעשות בו".

     

    יש עומק גם בסיפור החצי-פארודי "אשת הסופר" (הרביעי בין השישה בקובץ), המיטיב להעביר את האגוצנטריות האטומה של סופרים מסוג מסוים: "לשונות רעות במעגלים החברתיים הרחוקים מספרות, שהסופר העביד את אשתו בהאזנה לשמונה גירסאות שכתב לאחד מספריו, וכדי להיות בטוח שהקשיבה קשב רב (...) אף שאל אותה אחר כך שאלות קשות". בהמשך, כשהרעיה התלותית תרגיש שהגיע הזמן לקצת חופש מבעלה, יהיו לה בשבילו כמה הערות חדות ומועילות לתיקון הספר.

     

    אבל הקובץ "חיי חורף", כאמור, לא נפתח באחד משני הסיפורים היותר טובים בו (המשותף לשניהם: סופר התקוע בכתיבתו) - אלא דווקא בסיפור "ג'פרי בקהיר", שהוא למעשה מין התחלת-סיפור שלא הבשילה מעבר לחומרי היסוד המקוריים, הכוללים יהודי אמריקאי גרוש המנהל מפעל בקהיר, מכור לדברי מתיקה מקומיים ומסתיר את קשריו עם שגרירות ישראל המאוימת.

     

    מפתיעה? דווקא לא

    לא ברור אם עורך הספר, מנחם פרי, הוא האחראי לסדר הסיפורים הבעייתי. לא ברור גם למה בדיוק התכוון פרי
    כשסיים את הטקסט הארוך בגב הספר במשפט (ההדגשה במקור): "אין מה לומר – קסטל בלום מפתיעה אותנו שוב, ממש כפי שציפינו ממנה". כי דווקא יש מה לומר, וקסטל בלום, שאכן ציפינו ממנה, כמעט לא מפתיעה אותנו הפעם. קריאת העידוד של פרי נראית כמו זיוף אורגזמה יחצ"ני, ומסגירה על פי דרכה את חולשת הספר.

     

    אמינה הרבה יותר עדותה הנסתרת והפשוטה של קסטל בלום עצמה (בסיפור "אשת הסופר"), בנוגע לקושי של סופר מצליח להמשיך ולחדש: "כתיבת ספר חדש, שוב ושוב, ועוד שונה מקודמו, מפותח ובשל ממנו, כלל וכלל אינה דבר של מה בכך".

     

    "חיי חורף" מאת אורלי קסטל-בלום, הוצאת הספריה החדשה, 174 עמ'

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים