שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    רב מכר מהקבר
    את ירמיהו האשימו בבגידה, את ספריו של הרמב"ם שרפו בכיכרות - והיום ספרי העיון עליהם מככבים ברשימת רבי המכר. איך זה קורה? העם היהודי שונא מהפכנים ופורצי דרך - אבל אחרי שהם מתים זה כבר סיפור אחר

    כולם נורא מתרגשים מכך שבחגי תשרי המונים עוטים על עצמם בבתי-הכנסת בגדים לבנים. זה משרה עליהם תחושה של קדושה וטוהר. עליי אישית זה משרה בעיקר תחושה שאני מסתובב בתוך קטלוג מצעים של רשת ורדינון. אלא שהשנה, אל קולקציית סתיו תשע"א הצטרפו גם שני אקססוריז אופנתיים: ירמיהו והרמב"ם בכריכה רכה.

     

    אין מה להתפלא – מנהג יהודי מקובל הוא שפוקדי בתי-הכנסת מטמינים בנרתיקי טליתותיהם ספרי איכות. החגים, שמתחילים בתחושה של התרוממות רוח, מסתיימים במנת יתר של תפילות. סוג של אובר-דוס. איפשהו בין תפילת נעילה לסעודת שמחת-תורה, אתה מבין שהחודש מתרכז סביב שלוש פעולות בלבד, בדיוק כמו הספר המצליח של אליזבט גילברט: לאכול, להתפלל, לאהוב את מר-חשוון. ולכן, כדי להעביר בשלום את הימים הנוראים הצטיידו השנה מבעוד מועד המוני מתפללים בשני ספרים חדשים: "ירמיהו, גורלו של חוזה" של הרב ד"ר בני לאו ו"סודותיו של מורה הנבוכים" של ד"ר מיכה גודמן.

     

    אך לא רק בקרב מתפללים זכו שני הספרים המעולים האלה לפופולריות - גם הרבה מאוד חילונים פינקו את עצמם בחודש האחרון במבצע "קנה ירמיהו קבל את הרמב"ם בחצי מחיר". אולי זה נובע מתוך רצון כנה לספוג קצת מסורת בתקופת החגים, סביר להניח שבגלל החיפוש הנואש אחר מתנות לחג. כך או כך, שני הספרים מככבים בשבועות האחרונים ברשימות רבי המכר לאחר שנמכרו בהמוני עותקים.

     

    אז כעת, בשוך רחשי התפילות, כשבעזרת השם סוף סוף הגיע חשוון, ובעזרת אלי ישי הוא הגיע שעה אחת יותר מוקדם – ראוי לנסות רגע להבין איך קרה פתאום ששני הגאונים האלה הפכו לאושפיזין הגדולים של שוק ספרי העיון. ירמיהו היה נביא זעם מיוסר ושנוא על העם; הרמב"ם היה מנפץ מוסכמות והחדיר לתוך הגבולות השמורים של המונותאיזם היהודי את אריסטו. את הראשון אימללו והאשימו בבגידה, את השני החרימו והעלו באש בכיכרות את ספריו. והיום, נביא החורבן והפילוסוף פורץ הדרך, שבחייהם כיכבו בעיקר ברשימת "הספרים האסורים" הופכים לבסט-סלרים וזוכים להצלחה מסחרית, שוודאי הייתה גורמת ליחזקאל הנביא להוריק מקנאה.

     

    עם של נקרופילים

    צריך להודות על האמת. העם היהודי לכל אורך הדורות שנא נביאים ומהפכנים שהטיחו בפניו את האמת המרה והשמיעו דעות שמנפצות את כורסת הקאנון המרופדת והנוחה. הרצון המעושה ליצור קונצנזוס מסרס לנו את היכולת להאזין גם לעמדות חתרניות

    ומתריסות, המשוחררות מכבלים, הפוצעות את השיטה ומאיימות לפרום את קשרי האחווה העדריים של החברה. לכן ההיסטוריה שלנו מלאה בצליבות של אנשים שהביעו רעיונות בתוך חברה שלא הייתה בשלה להם.

     

    רק אחרי שנים ארוכות, כשהם כבר חנוטים בספרים, אנחנו מוכנים לאמץ אותם. כי זה מה שאנחנו – נקרופילים עלובים. מוכנים לחבק את הגאונים רק אחרי מותם. בעודם בחיים אנחנו מתעלמים מהם, לעתים יורקים עליהם בזלזול, לפרקים מוקיעים בשאט נפש או מפריחים עוד טוקבק מרושע לצינורות הביוב של השיח הציבורי. ואז, אחרי שנותר מהם רק שלד – או ספר או רעיון – לפתע אנחנו כל כך אוהבים להתכרבל איתם בתכריכים. לא מפתיע שבשביל החוויה אנחנו לובשים לבן.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    סודותיו של מורה הנבוכים
    עטיפת הספר
    גורלו של חוזה. ירמיהו
    עטיפת הספר
    צילום: רות שטרן
    אסף וייס
    צילום: רות שטרן
    מומלצים