שתף קטע נבחר

עשינו אורגיה כבר בדייט הראשון שלנו

יחד איתנו שכבו האקס שלי וכל החששות שלי, הפחד הזה שהרסתי משהו טוב. נכנעתי לתשוקה ומנעתי ממנו לממש את הדחף היצרי של הצייד שבו, הייתי טרף קל מדי, לקחתי ממנו את האתגר. איך העזתי? ובריאליזם כמו בריאליזם, אם את שוכבת עם בחור בלילה הראשון, את צריכה להתמודד עם התוצאות

דייט ראשון שיצא דייט ביתי זה תמיד מועד לפורענות, ואני הרי שונאת לעצור את עצמי, ממילא אני די גרועה בזה. יש לי נטייה שכזו, להתלבט ולחשוב, ולחשוב עוד קצת ולשגע את עצמי במחשבות לקינוח, להתחבט לי במה שכדאי ובמה שממש לא, להתהפך לי, ואז ברגע אחד לכבות את המחשבה, כמו לכבות סיגריה עם עקב סטילטו שכזה, לעשות ההיפך מהכל, מקול ההיגיון בעיקר, לעשות את מה שבא לי. לשכב איתו, למשל.  

 

שכבתי איתו בדייט ראשון, לא יכולתי לעצור את עצמי, היין ששטף לי את הדם, התשוקה שבערה, הליטופים שלו, הנגיעות הרכות. רציתי שיימס בתוכי, אבל לא רציתי להרוס את "זה"- מה שיכול להיות "אנחנו". שכבתי איתו, ואיתנו שכבו כל החששות שלי, כל השדים כולם, אורגיה. לקחתי את זה מהר, מהר מדי. מצד אחד התחושה הזו שאני לא מסוגלת עדיין שיכנס ויחדור לי לתוך הגוף, אינטימי לי מדי, ממש רציתי לחכות. הלוא נשבעתי שאני לא אשכב שוב בלי "הרגש ההוא", טוב אולי בלי משהו שנבנה בשלושה דייטים לפחות. מצד שני, בער בי להט של רגע שלא הצלחתי לבלום, כמו רכבת שעזבה את הרציף. ניסיתי, ניסיתי ושוב כשלתי. כשלון נוסף ברצף האהבות הקצרות שלי.

 

אני יודעת, אני לא מחדשת לכם דבר, כותבת על הקלישאה החבוטה, שוב אותו נושא שנלעס לעייפה, כמו לכתוב על מי ישלם בדייט ראשון, אבל אני כותבת בכל זאת, פה בבוקר שאחרי. לא מזמן כתבתי טור לא פשוט לי, שבו התערטלתי בפניכם, בפני עצמי, והודיתי שאני לא כזו זכה, סיפרתי על שלוות הנפש שאפפה אותי בבוקר שאחרי שנגעתי בגבר של אשה אחרת. הבוקר הזה הוא בוקר אחר, בוקר של אחרי שנגעתי בגבר פנוי, תמונת ראי.  

 

אני לא שלמה עם ההחלטה להיכנע

הוא סינגל לחלוטין, רווק שאפילו – אל אלוהים - הראה סימנים מתקדמים של לחבב אותי, באמת באמת לחבב אותי, לרצות להיות איתי ברגעים קטנים של היומיום, ברגעים גדולים של החיים, אם יורשה לי. הבוקר הזה אני מרגישה די רע. אין בי שלוות נפש, אני לא שלמה עם ההחלטה להיכנע ללהט הרגע. לא ברור לי על שום מה הפליאה, הלוא מעולם לא הייתי טובה בזה, בכיבוי האש, להיפך. אני כותבת כל העת על איך שאני רצה אל הלהבות, מאפשרת להן לחמם אותי, אולי אפילו לשרוף, זורקת גפרורים למדורה, זורקת את עצמי אליה, שוכחת איך אני נכווית אחר כך.

 

הבוקר שאחרי, קלישאה חבוטה, העולם מרגיש כמו אחרי שריפה. ריח של עשן באוויר, תחושה חרוכה. הבוקר שאחרי לילה של חלומות זוועה, חלומות שכל המשותף להם היה מראות של זוהמה. הפעם, באופן הזוי, בניגוד לתחושה שאפפה אותי אחרי שנגעתי בגבר של אשה אחרת, הפעם אני כן מרגישה שהתלכלכתי. לכלכתי את האינטימיות שאני מקדשת את קיומה. מהר מדי הלכתי עם דחף שאין בו ובין רגש אפילו דבר, לעזאזל.

 

עשיתי אורגיה בדייט ראשון, שכבתי איתו ואיתנו שכב בן הזוג לשעבר. שכב לידי, לחש לי "ללי, איפה הרגש שלך, ילדה? לא ככה עושים אהבה". תחושה ריקנית, כמה קלישאתי מצידי. מצד שני, מעולם לא היתה לי בעיה עם קלישאות, כשחושבים על זה. ברגעים כאלה, אגב, אני מתגעגעת אליו, האיש שעשה איתי אהבה, באמת אהבה. מתגעגעת נורא.

 

עשיתי אורגיה בדייט ראשון, איתנו שכבו כל החששות שלי, הפחד הזה שהרסתי משהו טוב. נכנעתי לתשוקה ומנעתי ממנו לממש את הדחף היצרי של הצייד שבו, הייתי טרף קל מדי, לקחתי ממנו את האתגר. איך העזתי? חצופה אחת. למה עשיתי את זה? למה אני לא חיה את החיים בצורה מתונה? צעד צעד? שלב שלב? למה אני כרגיל חייבת לרוץ מהר מדי, גם במחיר של שברי מאמץ? למה אני כרגיל חייבת לבלוע הכל בבת אחת, ולהקיא אחר כך?

 

ברגע שכיביתי את המחשבות וזרמתי כמו הקאווה שזרמה לי בדם, באותו הרגע הייתי צריכה לכבות את כל אסופת הציפיות והרצונות שיהיה פה משהו שימשיך, באמת ימשיך, משהו טוב והיה לנו פוטנציאל. באותו הרגע שבו הבערתי את האש, באותו רגע נשרפו כל התקוות, ורק נחמה אחת חצתה את ראשי הלוך ושוב: יהיה מה שיהיה, מה שצריך להיות.

 

אבל מה צריך להיות? מי מכוון? מתי אקח אחריות? הנה, אני לוקחת. לוקחת, הרסתי משהו טוב. ואולי, אולי לא? 'תני לו להפתיע אותך', אני מנסה סוגסטיה. הנה, אני נותנת, אם כבר נותנת אז עד הסוף, בסדר.

 

מרפי הזה, אני שונאת את מרפי הזה

הבוקר שאחרי, מעולם לא עישנתי אבל אני כל כך זקוקה לסיגריה עכשיו. סיגריה לכבות את המחשבות האלו, מחשבה מחשבה, לחרוך אותן טוב טוב שיתאספו לריח האפר שיש באוויר ממילא. אסור לי לחשוב, זה מטריף אותי. משעשע איך שדווקא כשאני צריכה לחשוב, אני לא עושה את זה. מרפי הזה, אני שונאת את מרפי הזה. אבל מתי יכולתי לעצור את זה? רגע לפני שהתיישבנו על המיטה? אולי לא הייתי צריכה להוריד נעליים? רגע לפני שהוא הוריד מעליי את החולצה? ואת שלו? רגע אחר - מהר- ואנחנו שכובים זה בזרועות זו, מתי הייתי צריכה לעצור את זה? איך עושים כזה דבר? "תקשיב, אני יודעת שאנחנו אחד בתוך השנייה ושאתה עוד שנייה מתפוצץ, אבל תקשיב..". כן, בטח. במקום זה ממלמלת לי "על החיים ועל המוות" והולכת, שלא לומר שוכבת, עד הסוף. הסוף המר?

 

רק באגדות יש סוף טוב.

 

ואני? אני לא חיה בשום אגדה, מקסימום בסרט, שזה לכל הדעות אגדה ריאליסטית מדי, ובריאליזם כמו בריאליזם, אם את שוכבת עם בחור בלילה הראשון, את צריכה להתמודד עם התוצאות. אלוהים, עשה שהוא יפתיע, עשה שהוא לא כמו כל השאר, שהוא לא ייפול באותה קלישאה שבה נופלים כולם, אלוהים שייתן לנו הזדמנות לבדוק כמה רחוק אנחנו יכולים

להגיע ולא בין הסדינים ולא שיכורים מתאווה, טיפשות ואלכוהול. ואלוהים, נכון שאם הוא יוותר רק בגלל ששכבנו, יראה בי "בחורה קלה" במקום לראות את הצד השני של המטבע, שאני בחורה שהולכת עם מה שבא לה, עם מה שמתחשק, שלא שמה לעצמה מעצורים שכאלה, נכון שאם כך, אז כבר מוטב לי בלעדיו?

 

לזרום זו לא מילה גסה. לזרום זה לעשות את מה שמתחשק, ללכת עם הדחף, לא להיכנע לתכתיבים, לא לשים לעצמך מעצורים בגלל מה שיגידו, בגלל מה שאחרים חושבים, בגלל מה שאולי צריך. לזרום זה לתת לחיים להפתיע אותך, להיות בתוך החוויה, לינוק את הרגע. לזרום זה כל אלה, החופש להיות מי שאת. מצחיק, אילו הייתי יודעת לזרום באמת, לא הייתי מלקה את עצמי, מלאת חרטה בבוקר שאחרי. בוקר טוב.

 


 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
הרסתי משהו טוב?
צילום: ויז'ואל/פוטוס
הכרויות
כתבו לנו
מומלצים